הרהור יום כיפורי

הרהור יום כיפורי

בעקבות הסקר מלפני יום כיפור בעניין "מי צם?" תהיתי ורציתי לשמוע מה דעתכם: האם יש הבדל בקושי לצום בין מי שצם משום שכך הצטווה על ידי אלוהים שבו הוא מאמין, לבין מי שהחליט (על אף שאינו מאמין) לצום מטעמי בריאות/ ספורט/ כבוד למסורת או כל סיבה אחרת? אני לא מדברת על קושי פיזי להחזיק מעמד, ולא להתעלף, אלא על קושי עקרוני-נפשי של עצם השמירה על הצום.
 

אטיוד5

Active member
עד לפני מספר שנים ...

הייתי צם מתוך "כבוד למסורת" או אולי יותר נכון מתוך סולידריות משפחתית ולאומית. העינוי הנפשי שסבלתי ממנו היה ההתחבטות בשאלה - למה אני צם? הרי אני כופר בעיקר. ממילא לא היו לי מחשבות בכיוונים המומלצים - חשבון נפש, הכאה על חטאים וכיוצ"ב. המסקנה מהעינוי הזה היא שאינני צם עוד. לגבי אנשים מאמינים - קשה לי להבין כיצד ניתן באמת ובתמים להתענות נפשית או לחילופין לשמוח לפי פקודה. בין אם זה "ועניתם נפשותיכם" ובין אם זה "ושמחת בחגיך" - המחשבה שלי היא שהבן אדם מתענה מעצם העובדה שאולי איננו מתחבר מספיק לפקודה. לא מפני שהיא ציווי אלוהי, שהוא כמובן קביל בשבילו, אלא מפני שאולי הוא לא ממש מסוגל להכנס למצב הרוח שהוא נדרש להיות בו. אולי יבואו הדתיים שבנינו ויגידו לי אם יש בזה משהו.
 
אז זהו, ש...

אחד הדברים המהותיים והיפים לדעתי בדת היהודית, או לפחות באיך שחז"ל עיצבו אותה, זה שהיא מחייבת אותך למעשים ותו (כמעט ו)לא. כלומר, ההלכה היהודית מכתיבה מעשים (למרות שהיא נקראת "אורתודוקסית", שאם אני לא טועה בפרשנות המילולית של הביטוי אומר אחידות מחשבתית) - אדם מישראל מחויב לעשות מה שכתוב בהלכה, לא להרגיש מה שצריך להרגיש, או לחשוב מה שצריך לחשוב. ההנחה הסמויה היא כנראה ש"אחרי המעשים נמשכים הלבבות", אבל אותי, בכל אופן, זה כמעט לא מעסיק - צריך לצום, אז צמים. למה? כי צריך. נקודה. אם במהלך הצום קורה שעובר עליך איזה חשבונצ'יק קטן של הנפש - סבבה. אם לא, לא נורא. העיקר שצמת. אולי שנה הבאה תרגיש אחרת. (ואולי אני מושפע מדי מפרופסור ליבוביץ'..) אני חושב שזה בעיקר מה שהחזיק את דתנו כל כך הרבה זמן, וזו היתה ההברקה של חז"ל. מאידך, המתחרה הזה שקם להם בזמנם והטיף (או שהשליחים שלו הטיפו) להרבה יותר אמונה והרגשה ופחות למעשים גם הצליח לא רע, אז לך דע..
 

אטיוד5

Active member
נעשה ונשמע

תיאוריה ברורה. השאלה המקורית של שיבולת היתה על העינוי הנפשי, וכיצד עומדים בו. מאחורי השאלה מסתתרת ההנחה שאכן מתקיים עינוי נפשי. שיםנא לב - כתוב שם ו"עיניתם נפשותיכם". זאת הפקודה. לענות את הנפש, לא רק את הגוף. ואני שואל - הכיצד אפשר לקיים עינוי נפשי, לא גופני, בפקודה? ולחילופין - כיצד אפשר לשמוח בפקודה?
 
אז זה בדיוק מה שחז"ל שאלו את עצמם

נדמה לי שיש אפילו מקום במקורות שהשאלה מנוסחת בצורה ברורה, אבל אני לא זוכר בדיוק איפה, ומה שהם ענו זה שבאמת אי אפשר לצוות על רגשות, אבל אפשר לצוות על מעשים. שים לב שאני לא אומר שזו היתה הכוונה המקורית של התורה, אבל די ברור שזה מה שחז"ל עשו מזה, בדיוק כמו המדרש שהם עשו לכותרת הודעתך. הרי הביטוי המקורי "נעשה ונשמע" הוא לא ממש בעיתי, כי בהקשר של הפסוקים, ברור ש"נשמע" זה כמו "נשמע בקול ה'" לומר נעשה מה שהוא אומר, לא נשמע מה יש לו להגיד, אבל חז"ל הציגו את זה בתור איזושהי בעייתיות - "איך אפשר לעשות לפני ששומעים מה צריך לעשות?" - והפכו את זה לצייתנות שאומרת שהדת שלנו היא קודם כל מעשים, אחר כך אפשר להוסיף על זה כל מיני דרושים לגבי משמעויות, אמונות ורגשות. לגבי השאלה המקורית, לדעתי זה תלוי בכישורי הצום של כל אחד ואחד, בלי קשר לסיבה שבגללה הוא צם. אפשר בכלל למדוד באיזושהי דרך למי יותר קשה? לגבי כוונת התורה המקורית, אני בכלל לא בטוח שיש הבדל משמעותי בין עינוי הנפש לעינוי הגוף. יכול להיות שזו סתם צורת ביטוי פיוטית יותר לדבר על עינוי הנפש.
 

מוגג

New member
נפש=גרון

אחת המשמעויות הקדומות למילה "נפש" - גרון "הגיעו מים עד נפש". הנפש המקום ממנו מגיע האוויר לגוף. מכאן נפש כ"רוח החיים שבאדם". - "כי הדם הוא הנפש". מכאן נפש הפכה לרצון ויצר - "בכל אוות נפשו" "מר נפש" וכו' מכאן הפכה מטונימיה סינקדודכית (שלי?) לאדם כולו. "מספר נפשות". ועיניתם את נפשותיכם - ועיניתם את עצמכם. כשאומרים "עשיתי את זה בעצמי" לא מתכוונים מילולית לעצמות הגוף. הנה דוגמא למשמעויות השונות בפרק לה בתהלים: א לְדָוִד: רִיבָה יְהוָה, אֶת-יְרִיבַי; לְחַם, אֶת-לֹחֲמָי. ב הַחֲזֵק מָגֵן וְצִנָּה; וְקוּמָה, בְּעֶזְרָתִי. ג וְהָרֵק חֲנִית וּסְגֹר, לִקְרַאת רֹדְפָי; אֱמֹר לְנַפְשִׁי, יְשֻׁעָתֵךְ אָנִי. ד יֵבֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ, מְבַקְשֵׁי נַפְשִׁי: יִסֹּגוּ אָחוֹר וְיַחְפְּרוּ--חֹשְׁבֵי, רָעָתִי. ה יִהְיוּ, כְּמֹץ לִפְנֵי-רוּחַ; וּמַלְאַךְ יְהוָה דּוֹחֶה. ו יְהִי-דַרְכָּם, חֹשֶׁךְ וַחֲלַקְלַקֹּת; וּמַלְאַךְ יְהוָה, רֹדְפָם. ז כִּי-חִנָּם טָמְנוּ-לִי, שַׁחַת רִשְׁתָּם; חִנָּם, חָפְרוּ לְנַפְשִׁי. ח תְּבוֹאֵהוּ שׁוֹאָה, לֹא-יֵדָע: וְרִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר-טָמַן תִּלְכְּדוֹ; בְּשׁוֹאָה, יִפָּל-בָּהּ. ט וְנַפְשִׁי, תָּגִיל בַּיהוָה; תָּשִׂישׂ, בִּישׁוּעָתוֹ. י כָּל עַצְמוֹתַי, תֹּאמַרְנָה-- יְהוָה, מִי כָמוֹךָ: מַצִּיל עָנִי, מֵחָזָק מִמֶּנּוּ; וְעָנִי וְאֶבְיוֹן, מִגֹּזְלוֹ. יא יְקוּמוּן, עֵדֵי חָמָס: אֲשֶׁר לֹא-יָדַעְתִּי, יִשְׁאָלוּנִי. יב יְשַׁלְּמוּנִי רָעָה, תַּחַת טוֹבָה: שְׁכוֹל לְנַפְשִׁי. יג וַאֲנִי, בַּחֲלוֹתָם לְבוּשִׁי שָׂק-- עִנֵּיתִי בַצּוֹם נַפְשִׁי; וּתְפִלָּתִי, עַל-חֵיקִי תָשׁוּב. יד כְּרֵעַ-כְּאָח לִי, הִתְהַלָּכְתִּי; כַּאֲבֶל-אֵם, קֹדֵר שַׁחוֹתִי. טו וּבְצַלְעִי, שָׂמְחוּ וְנֶאֱסָפוּ: נֶאֶסְפוּ עָלַי נֵכִים, וְלֹא יָדַעְתִּי; קָרְעוּ וְלֹא-דָמּוּ. טז בְּחַנְפֵי, לַעֲגֵי מָעוֹג-- חָרֹק עָלַי שִׁנֵּימוֹ. יז אֲדֹנָי, כַּמָּה תִּרְאֶה: הָשִׁיבָה נַפְשִׁי, מִשֹּׁאֵיהֶם; מִכְּפִירִים, יְחִידָתִי. יח אוֹדְךָ, בְּקָהָל רָב; בְּעַם עָצוּם אֲהַלְלֶךָּ. יט אַל-יִשְׂמְחוּ-לִי אֹיְבַי שֶׁקֶר; שֹׂנְאַי חִנָּם, יִקְרְצוּ-עָיִן. כ כִּי לֹא שָׁלוֹם, יְדַבֵּרוּ: וְעַל רִגְעֵי-אֶרֶץ--דִּבְרֵי מִרְמוֹת, יַחֲשֹׁבוּן. כא וַיַּרְחִיבוּ עָלַי, פִּיהֶם: אָמְרוּ, הֶאָח הֶאָח; רָאֲתָה עֵינֵנוּ. כב רָאִיתָה יְהוָה, אַל-תֶּחֱרַשׁ; אֲדֹנָי, אַל-תִּרְחַק מִמֶּנִּי. כג הָעִירָה וְהָקִיצָה, לְמִשְׁפָּטִי; אֱלֹהַי וַאדֹנָי לְרִיבִי. כד שָׁפְטֵנִי כְצִדְקְךָ, יְהוָה אֱלֹהָי; וְאַל-יִשְׂמְחוּ-לִי. כה אַל-יֹאמְרוּ בְלִבָּם, הֶאָח נַפְשֵׁנוּ; אַל-יֹאמְרוּ, בִּלַּעֲנוּהוּ. כו יֵבֹשׁוּ וְיַחְפְּרוּ, יַחְדָּו-- שְׂמֵחֵי רָעָתִי: יִלְבְּשׁוּ-בֹשֶׁת וּכְלִמָּה-- הַמַּגְדִּילִים עָלָי. כז יָרֹנּוּ וְיִשְׂמְחוּ, חֲפֵצֵי צִדְקִי: וְיֹאמְרוּ תָמִיד, יִגְדַּל יְהוָה; הֶחָפֵץ, שְׁלוֹם עַבְדּוֹ. כח וּלְשׁוֹנִי, תֶּהְגֶּה צִדְקֶךָ; כָּל-הַיּוֹם, תְּהִלָּתֶךָ.
 

nutmeg

New member
אחת התהיות

שהעלתה מישהי בעבודה היום קשורה לעינוי שבחווית הזמן שעובר מאוד לאיטו כשאתה רעב. אני מצטטת: "הזמן עובר מאוד אחרת כשאני צמה". בלי קשר למחשבות הקשורות בסבל, רק לשוני שבהווייה.
 

גנגי

New member
לא בטוחה שזה כך.

מנסיוני אני יודעת שהרבה פעמים כשמעניין נורא פשוט שוכחים לאכול כל היום. והזמן עף. אני חושבת שזה חוסר המעש שעושה את הזמן איטי כל כך, לא הצום. אולי אצל אנשים שמתפללים כל היום הזמן דווקא עובר מהר יותר מאשר אצל אלה שצמים בלי לעשות כלום. ועם כל הכבוד לצום הזה - "רעב" זה לא. כ-ו-ל-ה יממה אחת ללא אוכל, ועם הרזרוות של כולנו זה יכול להיות מקסימום "תיאבון".
 

nutmeg

New member
יש לי הרבה מה להגיד על זה

אבל זה לא שייך לכאן. להגיד שלא מדובר ברעב זה לא לגמרי נכון. ההתמודדות עם רעב היא כל כך שונה מאדם לאדם שאי אפשר להגיד "כולה יממה, יש לך רזרוות". את לא יודעת לאן היא נזרקת בחוויית הרעב שלה. ורעב, כמו שכולם יודעים, היא לא רק חווייה פיזית אלא גם רגשית. אני רק יודעת שאי אפשר לשפוט שם או להזיז את זה למישור הפיזי בלבד.
 

hillelg

New member
אז זהו, ש...

אני לא ממש מסכים איתך. אכן, העוגנים של היהדות (ואלו דברים שניכרים כבר בתורה שבכתב) הם אכן במעשים, אך ודאי שאין הם נגמרים בזה. אם התורה אמרה "ושמחת בחגך", וחז"ל אמרו "אין שמחה אלא בבשר ויין", ודאי שלא הייתה כוונתם שאדם יכול לשם שומם ואבל כל היום אך לאכול בשר ויין, וכך לקיים את מצוות התורה על שמחה. אני מכיר אדם חרדי, ששותה בחג מיץ ענבים כדי לקיים את מצוות השמחה; בעיניי, זה נראה מגוחך לחלוטין. כך גם מצוות אבלות, וכך גם מצוות רבות אחרות. אין ספק, שחז"ל עיגנו את המצוות במעשים, אך ודאי שלא ביטלו את תוכנן הפנימי. לא את 'ואהבת את ה' אלהיך', ולא את 'ואהבת לרעך כמוך'; לא את 'לא תתאווה' (שלהבדיל מ'לא תחמוד' הוא על דברים שבלב בלבד) ולא את 'ליראה את ה' אלהיך'; ועוד ועוד. מניין לי (חוץ מהשכל הישר)? קח לדוגמה את דברי חז"ל 'רחמנא ליבא בעי' (תרגום סימולטני: הקב"ה רוצה את כוונת הלב); את ההלכה שתפילה ללא כוונה אינה תפילה; את דברי חז"ל ש'אחר כוונת הלב הן-הן הדברים'; ועוד ועוד, והדברים פשוטים. ייתכן אולי שאתה מושפע מדיי מליבוביץ', כעדותך, אך לענ"ד ישנו דגש אחד בדבריו (שאיתו דווקא אפשר להזדהות ולו יש גם יותר מקורות), והוא שיש לעשות את המצוות ברמה הבסיסית בגלל שהן ציווי, ותו לא. דבר זה הדגישו כל נותני הטעמים למצוות, שהטעמים הם בנוסף לעניין שזה פשוט ציווי. גם דברי חז"ל: 'למה תוקעין?! רחמנא אמר: 'תקעו'!', מתאימים לגישה זו. אך ודאי שאין הדברים באים לרוקן את הלב מתוכן. זו אכן הייתה הטענה של הנצרות ושל מבקרי היהדות למן שפינוזה וצפונה, אך אין לה שחר, לא בתורה שבכתב ולא בזו שבעל פה. ונקודתית, לגבי יום הכיפורים: נוסף על מצוות הצום, ישנה גם מצוות וידוי; ואי אפשר להתוודות ללא התהליך הפנימי של התשובה - אחרת הרי זה טובל ושרץ בידו. כדברי הרמב"ם (הלכות תשובה ב,ז): יום הכיפורים--הוא זמן תשובה לכול, ליחיד ולרבים, והוא קץ מחילה וסליחה לישראל; לפיכך חייבין הכול לעשות תשובה ולהתוודות, ביום הכיפורים. ומצות וידוי יום הכיפורים שיתחיל מערב היום קודם שיאכל, שמא ייחנק בסעודה קודם שיתוודה. ואף על פי שהתוודה קודם שיאכל, חוזר ומתוודה בלילי יום הכיפורים ערבית; וחוזר ומתוודה בשחרית, ובמוסף, ובמנחה, ובנעילה. והיכן מתוודה--יחיד, אחר תפילתו; ושליח ציבור, באמצע תפילתו בברכה רביעית. ולפני כן (שם, ב-ג): ומה היא התשובה--הוא שיעזוב החוטא חטאו, ויסירנו ממחשבתו ויגמור בליבו שלא יעשהו עוד, שנאמר "יעזוב רשע דרכו, ואיש אוון מחשבותיו" (ישעיהו נה,ז). וכן יתנחם על שעבר, שנאמר "כי אחרי שובי, ניחמתי, ואחרי היוודעי, ספקתי על ירך" (ירמיהו לא,יח); ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, שנאמר "ולא נאמר עוד אלוהינו, למעשה ידינו--אשר בך, ירוחם יתום" (הושע יד,ד). וצריך להתוודות בשפתיו, ולומר עניינות אלו שגמר בליבו. כל המתוודה בדברים, ולא גמר בליבו לעזוב--הרי זה דומה לטובל, ושרץ בידו, שאין הטבילה מועלת, עד שישליך השרץ; וכן הוא אומר "ומודה ועוזב, ירוחם" (משלי כח,יג). וצריך לפרוט את החטא, שנאמר "אנא, חטא העם הזה חטאה גדולה, ויעשו להם, אלוהי זהב" (שמות לב,לא). עד כאן לשונו הזהב. ולגבי המילה 'אורתודוקסיה' - הבאתי לא מזמן את דברי שלום רוזנברג, שבהם הוא התייחס לפירוש המילה.
 

loquado

New member
הילל

איני יודע מהו רקע אמונתך (רק יכול לשער) אבל בעיני בהודעה הזאת ייצגת ציבור שלם שנקרא העם היהודי... כל כך אופייני לנו להכביר במילים ולהתעכב על כל קוצו של יוד עד שלעיתים את העיקר אנחנו (העם -לא אתה) מפספסים. הנה ציטוט: " קח לדוגמה את דברי חז"ל 'רחמנא ליבא בעי' (תרגום סימולטני: הקב"ה רוצה את כוונת הלב); את ההלכה שתפילה ללא כוונה אינה תפילה; את דברי חז"ל ש'אחר כוונת הלב הן-הן הדברים'; ועוד ועוד,.." אם אלה שהדתיים קוראים חילוניים היו פוגשים יותר מהדגש הזה שהבאת היינו "חתיכת" אור לגויים ! -נהנה לקרוא אותך.
 

hillelg

New member
מעניין דווקא

שאלו שהדתיים קורים חילוניים, מהווים רוב מתלמידיו של ליבוביץ', שהדגיש את עליונות המעשה ושוליות הכוונה, לעומת הרב קוק (ועוד רבים), שהדגיש את חשיבות הכוונה דווקא. רוב הדתיים היום אמנם מקיימים מצוות כרובוטים, אך לרוב לא הופכים זאת לאידיאולוגיה, אלא נוהגים כדברי הנביא (ישעיהו כט,יג): "וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי, יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה, בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי, וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי--וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי, מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה".
 

למינג

New member
הרבי מקוצק מצטרף לליבוביצער

מתוך "איש בחדר סגור, ליבו שבור, ובחוץ יורדת אפלה" - על הכתוב "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה" (דברים כח מז) אמר: וכי אם אין עובדים בשמחה מגיעה התוכחה? אלא, לא רק שלא עבדת את ה', גם בשמחה - גם היית שמח שלא עבדת.
 
אהמ...

בקריאה ראשונה, היה נדמה שאין לי מה לענות לך, שהרי דבירך מבוססים במקורות. אבל בקריאה שניה ושלישית, נדמה לי שצריך להבחין בין ציווי על החלטות (לחזור בתשובה) או דרישה להתכוונות, לבין ציווי על רגשות ודעות. מה שהתכוונתי לומר, זה שחז"ל הבינו את הבעייתיות בציווי על השמחה - אפשר לצוות לחזור בתשובה, אבל איך אפשר לצוות לאהוב, או לשמוח? ברור שהתורה עושה את זה, אבל חז"ל הבינו שזה בעייתי, ולכן תרגמו את זה מייד למעשים - אנחנו לא יכולים להגיד לך לשמוח, אבל אנחנו יכולים להגיד לך לעשות דברים שמביאים את רוב בני האדם לשמחה (ז"א לאכול בשר ויין). אנחנו לא יכולים להגיד לך לאהוב את ה', אבל אנחנו יכולים לחשוב על דברים שאתה צריך לעשות שיגרמו לך לאהוב אותו. זה לא אומר שהמצוות באות לרוקן את הלב, אבל הם אומרות "בא נתרכז במעשים שאנחנו יכולים לצוות עליהם (ובכלל זה התשובה, כלומר ההחלטה לא לחטוא יותר), והתוצאות, כלומר ההשפעה של זה על הלב תבוא ממילא", ולכן אני טוען שאדם יהודי לא חייב להרגיש רע עם עצמו אם הוא לא שמח בחג. הוא רק מחויב לעשות מעשים שאמורים להביא אותו לשמוח. אגב, אני לא בטוח שהרמב"ם הוא דוגמא טובה, כי הרמב"ם לפחות ממה שאני זוכר, מצווה גם על דעות: "יסוד היסודות ועמוד החוכמות לידע שיש שם..." כלומר אדם מצווה "לדעת" (אלא אם תגיד שזה לא בדיוק ציווי), ואני לא אתפלא אם נמצא בדבריו גם ציווי לשמוח.
 

hillelg

New member
זה בדיוק העניין

אני מסכים עם רוב-רובם של דבריך, רק בניואנסים קצת שונים. אכן, השאלה היא כיצד ניתן לצוות על הרגשת הלב. התשובה של חז"ל היא, כמו שאמרתי, לעגן זאת במעשים. בדיוק כמו שאמרת, "אנחנו יכולים להגיד לך לעשות דברים שמביאים את רוב בני האדם לשמחה"; אבל ודאי שהמטרה הסופית היא שתשמח. כך שאם אכילת בשר גורמת לך צער רב - אני בטוח שלא על זה דובר; ולכן עם ההיגד ש"אדם יהודי לא חייב להרגיש רע עם עצמו אם הוא לא שמח בחג" - אינו נכון, לפחות לא מהבחינה הזו. הרב סולוביצ'יק היטיב להבהיר זאת פעמים רבות, בהבחנה שלו בין 'עשיית מצוה' (המעשה בפועל) ל'קיום מצוה' (הדברים שבלב, במקרים כמו 'ושמחת בחגך'). ה'מעשה' בלי ה'קיום' אינו שווה כלום; אך כדי לקיים, צריך לעשות מעשה. אותו דבר לגבי הלכות אבלות: הקיום הוא האבלות עצמה, האנינות; הדרכים הן כל אותן הלכות אבלות. מי שקיים את כל הלכות האבלות ודקדוקיהן, אך שמח בלבו - פשוט שלא עשה ולא כלום. ואכן, הרמב"ם (כמו רבים וטובים) מצווה על הדעות, ומכאן קושיה עצומה לליבוביץ', שאת כל משנתו ייחס לרמב"ם. ולגבי עצם העניין: כבר הראב"ע שואל זאת, על 'לא תחמוד'. וזה לשונו (בביאורו הארוך לתורה, שמות כ, יג): "אנשים רבים יתמהו על זאת המצוה, איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בלבו כל מה שהוא נחמד למראה עיניו. ועתה אתן לך משל. דע, כי איש כפרי שיש לו דעת נכונה, והוא ראה בת מלך שהיא יפה, לא יחמוד אותה בלבו שישכוב עמה, כי ידע כי זה לא יתכן. ואל תחשוב זה הכפרי שהוא כאחד מן המשוגעים, שיתאוה שישהיה לו כנפים לעוף השמים, ולא יתכן להיות, כאשר אין אדם מתאוה לשכב עם אמו, אף על פי שהיא יפה, כי הרגילוהו מנעוריו לדעת שהיא אסורה לו. ככה כל משכיל צריך שידע, כי אשה יפה או ממון לא ימצאנו אדם בעבור חכמתו ודעתו, רק כאשר חלק לו ה'. ואמר קהלת 'יתננו חלקו'. ואמרו חכמים, בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא. ובעבור זה המשכיל לא יתאוה ולא יחמוד. ואחר שידע שאשת רעהו אסרה השם לו, יותר היא נשגבה בעיניו מבת מלך בלב הכפרי, על כן הוא ישמח בחלקו ולא ישים אל לבו לחמוד ולהתאוות דבר שאינו שלו, כי ידע שהשם לא רצה לתת לו, לא יוכל לקחתו בכחו ובמחשבותיו ותחבלותיו, על כן יבטח בבוראו שיכלכלנו יעשה הטוב בעיניו". ובקיצור: השכל יכול לשלוט על הרגשות, ולכוון אותם; ורצוי שהוא יעשה זאת. אגב, דווקא חז"ל פירשו את 'לא תחמוד' על מעשה ממש (להבדיל מ'לא תתאווה'), כלומר, מי שמשדל את חברו שימכור לו חפץ שהוא לא רוצה למכור לו, וכדומה. וגם המפרשים החדשים פירשו כך, ש'לחמוד' פירושו לקחת, מכוח הפסוק 'ולא יחמוד איש את ארצך', שוודאי הכוונה היא 'ייקח מתוך חמידה'.
 
למעלה