הרהורי ליבי ../images/Emo4.gif
כבר הרבה זמן אני חושב לספר להורים שלי שאני חי עם בן זוג שאני הומו. כל פעם צץ לו משהו חדש כזה או אחר שמונע ממני לגשת אליהם ולספר להם. היום כשאני מסתכל עליהם, משהו אומר לי אל תספר, אין טעם, אני לא יודע אם זה הפחד שמתעורר בי כל פעם מחדש ואומר לי לא! או שזה אולי המקום שבאמת לא רוצה להכאיב להורים, ושבמקום מסויים אני לא כלכך רואה מדוע לספר. ישנם הרבה סטירות בכל הנושא הזה, ואני לא מצליח למצוא כיוון כזה או אחר, במה לבחור ובמה לא. לפעמיים אני חושב שעדיף שהם יישמעו את זה מאחר ולא ממני, אולי ייהיה להם יותר קל, אולי לי יהיה יותר קל, כשהם יבואו אליי וישאלו אותי. מאוד מבלבל אותי כל הנושא הזה, מאוד מבאס אותי שאני לא יכול לשתף אותם או להזמין אותם אלינו הביתה. ישנם כלכך הרבה דברים שהייתי רוצה לספר להם, שאנחנו נוסעים ביחד לאילת ולא לספר סיפורים אחרים, שאנחנו מחפשים בית ביחד, שאנחנו ביחד. זה באמת כל מה שאני רוצה לספר. אבל כל פעם שאני מסתכל להם בעיניים אני רואה איך הם עדיין כואבים וסובלים מבפנים על אח שנפטר, ומה אני עכשיו יפיל את זה עליהם?!. הם הרי מצפים שאני אבוא ואומר להם "אבא אמא אני מתחתן", ואני יודע שזה לא ייקרה, אז איפה אני עומד? אי יודע כמה הם מצפים לזה, להמשכיות. אני חושב הרבה על החופש שלי, אבל האם באמת אני תקוע בחיי רק בגלל זה? האם אני לא עושה השלכות גדולות מדיי? האם אני לא יכול להמשיך לחיות מי שאני מבלי לצאת אל העולם בקול תרועה?! אולי אני מפחד כי אני עדיין לא יודע איך אני אתמודד על העולם מסביבי שהוא בנוי הרבה יותר מאבא ואמא.........אולי זה קשור לבטחון העצמי שלי, ולהשלמה שלי עם עצמי לגביי מי שאני??? הרבה שאלות....
הרבה פחדים....
שמובילים להרבה צמתים ודרכים.....
ומשם....... אלוהים איתי אמן!
כבר הרבה זמן אני חושב לספר להורים שלי שאני חי עם בן זוג שאני הומו. כל פעם צץ לו משהו חדש כזה או אחר שמונע ממני לגשת אליהם ולספר להם. היום כשאני מסתכל עליהם, משהו אומר לי אל תספר, אין טעם, אני לא יודע אם זה הפחד שמתעורר בי כל פעם מחדש ואומר לי לא! או שזה אולי המקום שבאמת לא רוצה להכאיב להורים, ושבמקום מסויים אני לא כלכך רואה מדוע לספר. ישנם הרבה סטירות בכל הנושא הזה, ואני לא מצליח למצוא כיוון כזה או אחר, במה לבחור ובמה לא. לפעמיים אני חושב שעדיף שהם יישמעו את זה מאחר ולא ממני, אולי ייהיה להם יותר קל, אולי לי יהיה יותר קל, כשהם יבואו אליי וישאלו אותי. מאוד מבלבל אותי כל הנושא הזה, מאוד מבאס אותי שאני לא יכול לשתף אותם או להזמין אותם אלינו הביתה. ישנם כלכך הרבה דברים שהייתי רוצה לספר להם, שאנחנו נוסעים ביחד לאילת ולא לספר סיפורים אחרים, שאנחנו מחפשים בית ביחד, שאנחנו ביחד. זה באמת כל מה שאני רוצה לספר. אבל כל פעם שאני מסתכל להם בעיניים אני רואה איך הם עדיין כואבים וסובלים מבפנים על אח שנפטר, ומה אני עכשיו יפיל את זה עליהם?!. הם הרי מצפים שאני אבוא ואומר להם "אבא אמא אני מתחתן", ואני יודע שזה לא ייקרה, אז איפה אני עומד? אי יודע כמה הם מצפים לזה, להמשכיות. אני חושב הרבה על החופש שלי, אבל האם באמת אני תקוע בחיי רק בגלל זה? האם אני לא עושה השלכות גדולות מדיי? האם אני לא יכול להמשיך לחיות מי שאני מבלי לצאת אל העולם בקול תרועה?! אולי אני מפחד כי אני עדיין לא יודע איך אני אתמודד על העולם מסביבי שהוא בנוי הרבה יותר מאבא ואמא.........אולי זה קשור לבטחון העצמי שלי, ולהשלמה שלי עם עצמי לגביי מי שאני??? הרבה שאלות....
