הרהורי כפירה
טוב, אז טרם רכשתי כרטיסים לניל יאנג. מכמה סיבות:
ראשית, די נמאס לי מהופעות ענק. לאחר שיברון הלב (שטרם התאחה) מההופעה של דילן בר"ג הבטחתי לעצמי
שלא אדרוך עוד בהופעות איצטדיונים למעט מקרים חריגים. וכן, אני יודע, פארק הירקון זה לא ר"ג וניל יאנג הוא בהחלט מקרה חריג.
הסיבה השנייה היא שיותר מדאיגה אותי. תבינו, אם הייתם שואלים אותי לפני 5-10 שנים מהי הופעת החלומות שהייתי רוצה לראות בארץ, בודדים ביותר היו מקדימים את יאנג קשישא. הבעיה היא שבשנים האחרונות אני מרגיש רווי מניל אינג. לא הכנסתי דיסק ישן שלו באופו יזום כבר לפחות 3 שנים, אלבום חדש שלו הוא כבר לא אירוע מרגש בשבילי (למרות שאני מקפיד לשמוע אותם בצאתם). זה לא שלא קורה לי להרגיש רווי גם עם אמנים אחרים שאני אוהב, אבל איכשהו תמיד נדלק הניצוץ מחדש שמחזיר אותי לחיקם, לשמיעה חדשה, להתרגשות מחודשת ולגילויים חדשים.
איכשהו עם יאנג, הניצוץ מסרב להידלק (או לפחות מאוד מתעכב).
העובדה שצ'יק קוריאה וסטנלי קלארק מופיעים באותו ערב לא עוזרת הרבה.
טוב, אז טרם רכשתי כרטיסים לניל יאנג. מכמה סיבות:
ראשית, די נמאס לי מהופעות ענק. לאחר שיברון הלב (שטרם התאחה) מההופעה של דילן בר"ג הבטחתי לעצמי
שלא אדרוך עוד בהופעות איצטדיונים למעט מקרים חריגים. וכן, אני יודע, פארק הירקון זה לא ר"ג וניל יאנג הוא בהחלט מקרה חריג.
הסיבה השנייה היא שיותר מדאיגה אותי. תבינו, אם הייתם שואלים אותי לפני 5-10 שנים מהי הופעת החלומות שהייתי רוצה לראות בארץ, בודדים ביותר היו מקדימים את יאנג קשישא. הבעיה היא שבשנים האחרונות אני מרגיש רווי מניל אינג. לא הכנסתי דיסק ישן שלו באופו יזום כבר לפחות 3 שנים, אלבום חדש שלו הוא כבר לא אירוע מרגש בשבילי (למרות שאני מקפיד לשמוע אותם בצאתם). זה לא שלא קורה לי להרגיש רווי גם עם אמנים אחרים שאני אוהב, אבל איכשהו תמיד נדלק הניצוץ מחדש שמחזיר אותי לחיקם, לשמיעה חדשה, להתרגשות מחודשת ולגילויים חדשים.
איכשהו עם יאנג, הניצוץ מסרב להידלק (או לפחות מאוד מתעכב).
העובדה שצ'יק קוריאה וסטנלי קלארק מופיעים באותו ערב לא עוזרת הרבה.