הרהורים
יום חמישי בערב זה זה הזמן בשבוע בו אני הכי "מרוחה" - כאילו שיש לי אישור לשחרר ולשלח לחפשי את האיש הקטן שיושב לי על הכתף שכל השבוע מזכיר לי מה "צריך ל-". רק הידיעה שמחר יום שישי ולא "צריך ל-" כלכך כמו ביתר ימות השבוע, כבר כאילו נותן לי אור ירוק לבטל ולשלח לחפשי כל מיני "צריך ל-" אחרים של יום שישי. וכך יוצא שביום שישי - הכי קשה לי להתארגן. מה שלוקח לי 7 דקות ביום חול, עולה על שולחן הדיונים ומלווה בהתלבטויות אין קץ: להתלבש? (אולי לא צריך? אולי תשארי כבר בפיג'מה? מה - לא נוח לך? כל השבוע את מתלבשת, מה יקרה אם רק היום תישארי בפיזגמה?)... בהסתכלות לאחור - מה שיוצא לי מההתמרחות זה יום נאחס. כלומר - כמה יותר התמרחות, ככה יותר נאחס. כשאני כבר מפסיקה להתלבט ומארגנת לי משהו ליום שישי, אני מאוד נהנית מהיום החופשי הזה. נו? גם חופש או זמן פנוי צריך לארגן? כנראה שכן - לפחות אצלי. וכל יום חמישי בערב אני מרגישה את הפרדוקס הזה מחדש: הרי כאילו כל הפואנטה של חופש הוא להיות משוחררת גם מהצורך לתכנן ולהרים את עצמי, לא? כנראה שלא.
יום חמישי בערב זה זה הזמן בשבוע בו אני הכי "מרוחה" - כאילו שיש לי אישור לשחרר ולשלח לחפשי את האיש הקטן שיושב לי על הכתף שכל השבוע מזכיר לי מה "צריך ל-". רק הידיעה שמחר יום שישי ולא "צריך ל-" כלכך כמו ביתר ימות השבוע, כבר כאילו נותן לי אור ירוק לבטל ולשלח לחפשי כל מיני "צריך ל-" אחרים של יום שישי. וכך יוצא שביום שישי - הכי קשה לי להתארגן. מה שלוקח לי 7 דקות ביום חול, עולה על שולחן הדיונים ומלווה בהתלבטויות אין קץ: להתלבש? (אולי לא צריך? אולי תשארי כבר בפיג'מה? מה - לא נוח לך? כל השבוע את מתלבשת, מה יקרה אם רק היום תישארי בפיזגמה?)... בהסתכלות לאחור - מה שיוצא לי מההתמרחות זה יום נאחס. כלומר - כמה יותר התמרחות, ככה יותר נאחס. כשאני כבר מפסיקה להתלבט ומארגנת לי משהו ליום שישי, אני מאוד נהנית מהיום החופשי הזה. נו? גם חופש או זמן פנוי צריך לארגן? כנראה שכן - לפחות אצלי. וכל יום חמישי בערב אני מרגישה את הפרדוקס הזה מחדש: הרי כאילו כל הפואנטה של חופש הוא להיות משוחררת גם מהצורך לתכנן ולהרים את עצמי, לא? כנראה שלא.