הרהורים

[ofik]

הרהורים

לפעמים אני חושבת לעצמי, כמה קשה לי לחכות את השבועיים האלו, עד שאדע אם יש שני פסים או לא, אבל אחרי זה יה 9 חודשים של לחכות בעצם, שיהיה בסדר, שיהיה בריא, שיעבור בשלום. אז איך נעמוד בזה תגידו, או שאני סתם במצב רוח רואה שחורות? עופיק

 

[פּוֹנְג]

מאמר הומוריסטי בנושא

תוכלי לקרוא כאן

 

[ofik]

חמוד, ובהחלט מעביר כמה דקות

 

[s h a a ron]

ממש מאמר חמוד

 

[לולה הפילולה]

הי עופיק

נראה לי שסתם נכנסת לדכאון. כל השנים הם בעצם חיכיון. כשאנחנו ילדים אנחנו רוצים להיות גדולים כשאנחנו מתחתנים אנחנו רוצים ילדים כשאנחנו בהריון אנחנו רוצים שהילד יוולד כבר כשהוא נולד ומתחיל לבכות בלילה אנחנו רוצים שהוא יגדל כבר ויישן לילה שלם ..ואני יכולה להמשיך... מלחץ ודכאון לא יוצא שום דבר טוב קחי את הכל בקלות. תיהני מהרגע. אנחנו כאן כדי לחיות את היום ולהינות ממה שיש לנו ביד. ממה שיש לנו עכשיו. שולחת לך הרבה

וגם הרבה

ומקוה שזה יעזור לך להביט על הכוס המלאה. חייב להיות טוב

 

[mom of Ophrie]

you are so right

Before you get pregnant all your worries are about whether you are pregnant or not. The MINUTE you find out you are pregnant you start to REALLY worry: is the baby healthy, am I going to bleed? is this food healthy? is this cold/flu going to damage the baby? etc. The minute the baby is born you start to worry: is she eating enough? why is she crying? (colic...) and later about her development or is she happy with her metapelet? You worry all the time. It reminds me that right after my friend gave birth she told the meyaledet: "great, it's all over now". the meyaledet told her: " darling, it's all starting now". What am I saying? nothing, that's the way it is, it hard but worth it. At some point you worry a bit less when they cry or do not eat...and I guess with the second baby it will be different. I just hope all of us will go up on the worrying scale to the "pregnant woman worries" quickly! mom of Ophrie​

 

[navawax]

מאמר פשוט מדליק - אופטימיות נשפכת

אחלא של מאחר, באמת כל הכבוד, אני ממש שונאת את השבועיים שלפני בוא המכשפה, כל תזוזה שלי, כל תחושה בגוף מקבלת פירוש, זה מצחיק ומזעזע עד דמעות.

 

[פּוֹנְג]

באופן פראדוכסלי אולי, השבועיים האלו

הם החלק היותר קל עבורי. נכון יש בהם מלא ציפיות וחלומות ותסריטים (לכאן או לכאן) אבל זה הזמן בו אני יודעת שזהו, אני עשיתי את מה שאני יכולה לתת (או לא, אם לא עשיתי את זה) בשביל להכנס להריון, עכשיו תורו של הטבע לעשות. לא צריך להיות במתח - היה ביוץ או לא? יהיה ביוץ ומתי? לשכב עכשיו או אחר כך? זה הזמן שאני קשובה לגוף ומברכת על כל סימן (נכון הוא שיש גם סימנים שמבשרים את בו המכשפה, אבל בתוך השבועיים האלו, כשהסימנים האלו רחוקים מיום המחזור הבא - אלו סימנים מענינים ומסקרנים מבחינתי [לא בטוחה שהצלחתי להבהיר מה שהתכוונתי פה]) אין ספק שככל שמתקרב מועד המחזור - המתח חוזר להיות גבוה, אבל בפירוש לא במשך כל השבועיים...

 

[לולה הפילולה]

פונג,

גם אצלי זה בדיוק ככה כיום, דהיינו בשלב הנסיונות. המתח הזה של מתי יגיע הביוץ וכל הנסיונות שסביבו. לפני שניסינו לא היה אכפת לי אם יש ביוץ או לא ומתי יגיע המחזור. עכשיו "הכל" תחת זכוכית מגדלת. והרגיעה באמת מגיעה לאחר שמסתיים הביוץ. גם אני מרגישה רק אחרי הביוץ שאפשר להינות מכל הלב בלי לחשוב האם הצלחנו או לא. אני תמיד אומרת לעצמי שצריך לנסות ולזרום עם זה ופחות להיות במתח שכמובן לא עוזר