BABYBOOM10
New member
הרהורים...
התעוררתי לבוקר סגרירי, בוקר שתאם את תחושץ העצב העמוקה שאני מרגישה.
שוב מוצפת. כל פגישה עם רופא נוגעת בפחדים הכי גדולים שלי והבכי מציף.
עברה כבר חצי שנה מהסבב האחרון, ועדיין אינני מצליחה למצוא את הכוח. מרגישה כתושה, כבויה, עצובה וחסרת תקווה.
הגענו לצומת דרכים, והחלטות שצריכות להתקבל. ושנינו מושכים לכיוונים נגדיים.שום דבר לא זז, והתחושה היא שאני לא מצליחה להבין אותך, ואתה לא מצליח להבין אותי.
את הפחד שלי. את הפחד החדש והלא מוכר הזה, שמתחיל להתגנב ולחלחל לאט לאט לנפשי ומפחיד אותי פחד מוות.
כי בפעם הראשונה בכל השנים האלו מאז שהתחלנו את המסע הזה, אני מתחילה לחוש כעס. כעס אליך אהוב שלי.
והרבה יותר מהפחד שלא יהיה לנו עוד ילד, אני פוחדת מלאבד אותך. אני פוחדת שבסוף כל המסע הזה, כשהכל ייגמר, אני אסתכל לאחור ואשאר בתחושה שלא עשית את כל מה שצריך כדי שזה יצליח. וזה רעל ממי.
ואני מבינה אותך. אני מבינה שקשה לך עם שינויים. שיותר קל לך לדבוק במה שאתה מכיר. שאתה פוחד פחד מוות מהליכים רפואיים חודרניים ושאתה מעדיף להימנע מהם בכל מחיר.
האם באמת בכל מחיר?
הכעס- על זה שנראה שיש לך קווים אדומים, ששם תעצור ולא תהיה מוכן להמשיך. ולי אין קווים אדומים.
ואני אומרת לעצמי שבמקום לכעוס, אני צריכה אולי לקבל את זה שמידת הכמיהה שלנו ויכולת ההתמודדות שלנו היא שונה, אבל אז מה זה אומר? שמפסיקים?
אתה רוצה שנמשיך באותה הדרך בה אנו צועדים מזה כשלוש שנים. שלוש שנים קשות ששחקו כל טיפת תקווה שעוד הייתה לי. שנים שכתשו את גופי, את תקוותי ואת האמונה והתקווה שתמיד היו נר לרגליי.
ואני לא מוכנה להמשיך באותה הדרך, שתמיד מובילה לתוצאות עגומות..אני חייבת שינוי, אני חייבת לחזור להאמין אתה מבין?
מה עושים ממי? מה עושים...?
התעוררתי לבוקר סגרירי, בוקר שתאם את תחושץ העצב העמוקה שאני מרגישה.
שוב מוצפת. כל פגישה עם רופא נוגעת בפחדים הכי גדולים שלי והבכי מציף.
עברה כבר חצי שנה מהסבב האחרון, ועדיין אינני מצליחה למצוא את הכוח. מרגישה כתושה, כבויה, עצובה וחסרת תקווה.
הגענו לצומת דרכים, והחלטות שצריכות להתקבל. ושנינו מושכים לכיוונים נגדיים.שום דבר לא זז, והתחושה היא שאני לא מצליחה להבין אותך, ואתה לא מצליח להבין אותי.
את הפחד שלי. את הפחד החדש והלא מוכר הזה, שמתחיל להתגנב ולחלחל לאט לאט לנפשי ומפחיד אותי פחד מוות.
כי בפעם הראשונה בכל השנים האלו מאז שהתחלנו את המסע הזה, אני מתחילה לחוש כעס. כעס אליך אהוב שלי.
והרבה יותר מהפחד שלא יהיה לנו עוד ילד, אני פוחדת מלאבד אותך. אני פוחדת שבסוף כל המסע הזה, כשהכל ייגמר, אני אסתכל לאחור ואשאר בתחושה שלא עשית את כל מה שצריך כדי שזה יצליח. וזה רעל ממי.
ואני מבינה אותך. אני מבינה שקשה לך עם שינויים. שיותר קל לך לדבוק במה שאתה מכיר. שאתה פוחד פחד מוות מהליכים רפואיים חודרניים ושאתה מעדיף להימנע מהם בכל מחיר.
האם באמת בכל מחיר?
הכעס- על זה שנראה שיש לך קווים אדומים, ששם תעצור ולא תהיה מוכן להמשיך. ולי אין קווים אדומים.
ואני אומרת לעצמי שבמקום לכעוס, אני צריכה אולי לקבל את זה שמידת הכמיהה שלנו ויכולת ההתמודדות שלנו היא שונה, אבל אז מה זה אומר? שמפסיקים?
אתה רוצה שנמשיך באותה הדרך בה אנו צועדים מזה כשלוש שנים. שלוש שנים קשות ששחקו כל טיפת תקווה שעוד הייתה לי. שנים שכתשו את גופי, את תקוותי ואת האמונה והתקווה שתמיד היו נר לרגליי.
ואני לא מוכנה להמשיך באותה הדרך, שתמיד מובילה לתוצאות עגומות..אני חייבת שינוי, אני חייבת לחזור להאמין אתה מבין?
מה עושים ממי? מה עושים...?
