הרהורים

[AVI baba1]

הרהורים

שישי בערב, אנחנו קבוצה של יוצאים אחרי בילוי בבר ובמועדון, יושבים על חוף הים באילת, ופתאום אחד מהחברה חשב שזה יהיה מצחיק אם נשיר ״יה אכסוף נועם שבת״ אז התחלנו לשיר בהתחלה לא הרגשנו כלום ואז פתאום מכים בי רגשות בטירוף, ואני נזכר בלילות שבת בבית, בישיבה, ואני רואה שכולם באותו מצב לחלק יש דמעות בעינים, ואני אומר לעצמי wtf הריי כולנו בחרנו בדרך שהלכנו בה זה לא שהכריחו אותנו ואני שלם עם הדרך שאני חי בה, אז למה הרגשות עדיין מציפים אותי? ולמה המצפון עדיין מציק? ואיך לעזאזל מתנתקים מזה לנצח, ואז אני חושב למה להתנתק אז מה אם אני יודע שאין אלוהים זה אומר שאסור לי להנות מהחוויות הטובות של היהדות ? אפשר להנות משני העולמות לא חייבים לעזוב בצורה דרסטית, יום עצמאות שמח חברים

 

[סתם פקיד זוטר]

זה בסדר. גם אני שומע שוואקי בשבת...

אין קשר בין הדברים.
אני אתאיסט בדעות, אבל המוזיקה, התרבות וכמעט כל החוויות שלי בחיים שייכות לעולם ההוא.
לומדים לחיות עם זה.
והאמת? יש משהו די נחמד בלשלב עולמות.

 

[לשחות בעומק]

 

[לשחות בעומק]

השאלה הזאת צפה וחוזרת

נראה לי אפילו שהרבה היא צפה בחוזרים בשאלה.
ובתכלס גם בודהיסט שהיה יוצא או נוצרי או לא משנה איזה דת גם להם מן הסתם היו חוזרים הרגשות הטובות האלה מן העבר.
אז זהו-שלפי זה כל הדתות נכונות.---לא! ממש לא!
זה מאוד טבעי ונורמלי שיצופו לך כאלה דברים ואני רואה את זה כמו שמישו שהפסיק לעשן אז הוא זוכר מה הטעם של זה ..אבל זה לא אומר שיש אמת בלעשן.
ועוד משו אחרון---ההרגשה שלי לפעמים מיוצאים שאני מכיר זה שהרבה פעמים(לא כולם) הם אטומים לעולם התורה נקרא לזה.
אבל זו טעות ...ואני בעד להיות משלב ופתוח להכל מהבודהה עד לרבי מחבד.
ורק שאנחנו בוחרים מה זורם לנו עם המוח והחיים שלנו ומה לא ומסננים ברמתנו ולא מכניסים כל אמרה של רבי ואדמור למוח שלנו כמו איזה תוכי...
חופשיים=לעשות הכל.
אין מה כן מה לא(כל עוד כמובן זה לא פוגע במישו אחר ברמה מציאותית)
יה אכסוף בשבת בערב עם נרגילה וקוגל נראה לי זורם אש!

 

[רות בנדיקט]

לחלק מזה קוראים 'נוסטלגיה'

בעצם, חלק הארי של המערבולת הרגשית שתוארה לעיל מורכב מנוסטלגיה. אני למשל חוטפת התקף נוסטלגי בכל פעם שאני שומעת ולו 5 אקורדים מאת קליידרמן הפסנתרן המנוול. התקף נ"ל כולל פירפורי לב וגסיסה כלל-מערכתית עקב געגוע לאמי בעלת אוסף קלטות נעימות הפסנתר המיותרת ביקום.

החוכמה היא לא לתת לחלק השני - המנגנון הדוסי - להיכנס לפעולה, המהונדס כך שכל הבזק נוסטלגי/שביב זכרון מתוק/פסוקי דזמרא/טעם משחת שיניים של פסח יגיע עם חרטה מובנית והכאה אוטומטית על חטא. וכך אפשר ליהנות מכל העולמות: צ'יזבורגר עם מנגינות קרלין ברקע.

אם כרגע הזכרונות מעלים בך טעם רע, נסה את התרגיל המנטלי הבא: אתר את מקור הזכרון, נסה להבין למה הוא מעורר בך חרטה/דיכאון/מרה שחורה. במידה וצמצמת לכמה סיבות אפשריות, תשתדל להפריך אותן, ולנשום עמוק ולאהוב את הווייתך.

 

[גרפומן פוחז]

יש לזה כמה סיבות

היוצא בשאלה, על פי רוב, חווה טראומה כפולה:
1. משבר אמוני-רוחני.
2. משבר חברתי/משפחתי/סביבתי.

בעוד שאת השבר הראשוני, עם הדת ואלוהים, היוצא בשאלה בוחר מרצון לעבור, את השבר השני, זה עם הסביבה הקרובה אליו ועם המשפחה - היוצא חווה כתגובת שרשרת בלתי נמנעת, בשעה שהוא עצמו היה מעדיף לדלג עליה.
פתאום הוא צריך לחפש סביבת עבודה חדשה, לעתים גם לנדוד לבית חדש, להכיר חברים מאפס, להתחבר לסלנג שונה, ולהתחיל לצמוח מחדש בתרבות זרה ולא מוכרת.

אז יש כאלה שנהנים מהחיים החדשים שאליהם הם נזרקו ותוך כמה חודשים מרגישים כמו דג במים בעולם החדש, ויש כאלו, שאמנם בחרו להתנתק מאלוהים ומעולם ההלכה - אבל עדיין מוצאים בלבם אהבה לסלנג ולתרבות שבה הם גדלו. ועוד יותר מזה - לפעמים גם עולה בהם רגש של ניכור מהעולם החדש אליו הם נכנסו.
ואז עולה געגוע לעולם התרבותי הישן ממנו באת, ואל הבדיחות, הדיבור והתרבות שהכרת והשארת מאחור.

סיבה שניה, לדעתי, לרגשות שלך - זה החוסר הגדול שבד"כ נפער ביוצא בשאלה.
בשעה שאתה דתי ומאמין, בכל רגע נתון אתה מרגיש שיש איזה משהו גדול שנותן לך סיבה לחיות ולהמשיך הלאה גם ברגעים של חולשה. משהו שמחזק אותך ונותן לך כוח לסחוב גם בקשיים.
כשעוברים לעולם החדש, פתאום מגלים שאין רעיונות גדולים להתאחד סביבם כמו בעבר.
ואז עולה מדי פעם געגוע לימים שמלמלת לעצמך משהו בלב ודמיינת שאלוהים למעלה מקשיב לך, או רגשות נחמה מתוקים לימים שהיית מתבטל שבתות שלמות בלי דאגות, ומדמיין שאלוהים מצ'פר אותך רק על עצם זה שאתה עושה איזה משהו טפשי שהוא ציווה.
ופתאום המעבר מרעיון אלוהי גדול שמאחד את כולם יחד, לחיים חסרי משמעות מעבר לאני העצמי - קצת מקשים וגורמים לגעגוע.

בכל אופן, לאט לאט זה יקהה עד שזה יעבור.

בהצלחה!