הרהורים נוגים
הייתה לי עכשיו שיחה עצובה (מאוד) עם חברה טובה (מאוד), שלא הבינה למה נעלמתי לה השבוע. והאמת היא שנעלמתי לעולם השבוע. אני כמעט ולא מסוגלת ליצור קשר עם הסביבה - הולכת לעבוד, הולכת אפילו לחוג ציור דקורטיבי, לפעמים יושבת עם אמא לכוס קפה, אבל אין לי כח ליותר מזה. והשבוע - היה שבוע קשה. הביוץ לא היה ברור, וכשהוא כן הגיע אז בעלי הוקפץ למילואים (לערב אחד קריטי מאוד), ופתאום גם היה לחץ בעבודה (חוק מרפי ישן), ופתאום קרו כל הדברים המתישים הקטנים שבימים כתיקונם לא מרגישים אותם. אז כן, שמעתי את ההודעות שלה על המשיבון, אבל לא היה לי כוח להגיב. ומסתבר, שהחברה הטובה (מאוד) הזו שלי, התחילה טיפול השבוע (שנתיים אחרי ילד ראשון שנוצר בדיוק בהפסקה מטיפולים), ותקף אותה משבר. ואני לא הייתי שם. אבל לא יכלתי להיות שם. הייתי כל כך איתי השבוע וכל מה שרציתי זה קצת שקט, להיות עם בעלי (וגם לנסות לעשות ילד בלי לחשוב שאנחנו עושים ילד... משימה שנועדה לכישלון מראש), לשתוק קצת, לראות טלוויזיה ולא לחשוב. הכי הרבה - לא לחשוב. ובמסגרת הלא לחשוב לא רציתי לדבר עם אף אחד/ת. אפילו לא עם החברה הטובה (מאוד) שלי. והבעיה היא, שכבר הרבה מאוד זמן יש לי "התקפות" כאלה. ולדבר עם חברים לפעמים הופך להיות ממש משימה. אין לי אנרגיות. ולא, זה לא דיכאון. בתחומים אחרים אני דווקא פורחת מאוד. מרגישה יותר שלווה, לפעמים אפילו מאושרת. רק שחוסכת באנרגייה שאני כל כך צריכה עכשיו, ומחבקת את עצמי קצת. אז בכינו שתינו בטלפון. ואחר כך צחקנו נורא. היא הבינה, אני הבנתי. מרגישה שאני רוצה להיות איתה במאבק שלה, ולשתף אותה בשלי, אבל יודעת שלא תמיד יהיה לי הכוח לזה. והידיעה הזו קשה לי. תודה שהקשבתן.
הייתה לי עכשיו שיחה עצובה (מאוד) עם חברה טובה (מאוד), שלא הבינה למה נעלמתי לה השבוע. והאמת היא שנעלמתי לעולם השבוע. אני כמעט ולא מסוגלת ליצור קשר עם הסביבה - הולכת לעבוד, הולכת אפילו לחוג ציור דקורטיבי, לפעמים יושבת עם אמא לכוס קפה, אבל אין לי כח ליותר מזה. והשבוע - היה שבוע קשה. הביוץ לא היה ברור, וכשהוא כן הגיע אז בעלי הוקפץ למילואים (לערב אחד קריטי מאוד), ופתאום גם היה לחץ בעבודה (חוק מרפי ישן), ופתאום קרו כל הדברים המתישים הקטנים שבימים כתיקונם לא מרגישים אותם. אז כן, שמעתי את ההודעות שלה על המשיבון, אבל לא היה לי כוח להגיב. ומסתבר, שהחברה הטובה (מאוד) הזו שלי, התחילה טיפול השבוע (שנתיים אחרי ילד ראשון שנוצר בדיוק בהפסקה מטיפולים), ותקף אותה משבר. ואני לא הייתי שם. אבל לא יכלתי להיות שם. הייתי כל כך איתי השבוע וכל מה שרציתי זה קצת שקט, להיות עם בעלי (וגם לנסות לעשות ילד בלי לחשוב שאנחנו עושים ילד... משימה שנועדה לכישלון מראש), לשתוק קצת, לראות טלוויזיה ולא לחשוב. הכי הרבה - לא לחשוב. ובמסגרת הלא לחשוב לא רציתי לדבר עם אף אחד/ת. אפילו לא עם החברה הטובה (מאוד) שלי. והבעיה היא, שכבר הרבה מאוד זמן יש לי "התקפות" כאלה. ולדבר עם חברים לפעמים הופך להיות ממש משימה. אין לי אנרגיות. ולא, זה לא דיכאון. בתחומים אחרים אני דווקא פורחת מאוד. מרגישה יותר שלווה, לפעמים אפילו מאושרת. רק שחוסכת באנרגייה שאני כל כך צריכה עכשיו, ומחבקת את עצמי קצת. אז בכינו שתינו בטלפון. ואחר כך צחקנו נורא. היא הבינה, אני הבנתי. מרגישה שאני רוצה להיות איתה במאבק שלה, ולשתף אותה בשלי, אבל יודעת שלא תמיד יהיה לי הכוח לזה. והידיעה הזו קשה לי. תודה שהקשבתן.
