הרגשתם פעם כאילו

[The ArchAngel]

הרגשתם פעם כאילו

אתם פשוט לא טובים מספיק? כאילו אתם עושים את כל מה שאתם יכולים בשביל לעודד, בשביל לשמח, בשביל להיות שם, ובתמורה יורקים לכם לפנים? הרגשתם פעם כאילו הייתם יכולים פשוט להתערבב ברקע ולהעלם ואף אחד אפילו לא יטרח לשאול מה איתכם? הרגשתם פעם כאילו אתם אוויר? כאילו אף אחד פשוט לא שם קצוץ? הרגשתם פעם כאילו כמה שלא תנו, אתם פשוט לא זוכים ליחס הוגן בגלל צבע העור שלכם, או המראה שלכם, או הגיל שלכם? הרגשתם פעם כאילו בתגובה לניסיון שלכם לגרום למישהו לחייך אתם זוכים ליחס ציני וקר? לא הרגשתם? מקנא בכם...

 

[ענקית]

כל הזמן

ותן לי לגלות לך סוד קטן: לא הכל זו אשמת העולם. חלק גדול מזה (מההרגשה) זו אשמתי הבלעדית, כי אני יודעת שיש חור שכמה שלא ימלאו לי אותו הוא ישאר חור.

 

[אפי היקרה]

הרבה פעמים

בעיקר כשהייתי בגילך. גיל ההתבגרות היה בשיאו, ההורמונים השתוללו, השטויות נעשו, הכעסים שוחררו, החצ´קונים התפוצצו, הפדיחות זרמו, ותודה לאל זה עבר בסביבות גיל 28-29.

 

[De-Panther]

:-O

 

[De-Panther]

:-O=../images/Emo2.gif

 

[שין שנית]

לך..

הרגשתי, ואני מרגישה כך, המון המון פעמים. שרוצים לעודד, ורק עוזרים לעוד דמעות לזלוג. שלאף אחד לא אכפת, ואם יקרה לי משהו, בעצם אף אחד לא ממש ישים לב. שאני לא חסרה לאף אחד. הרגשתי המון אנשים קרים וציניים כשכל מה שרציתי היה רק לגלות חיבה, לנסות להתקרב. ואני לא חושבת שיש הרבה שלא חשו כך, מתישהו. ולך, תמיד יש את הימים האלה, שבהם שום דבר לא הולך. לא בלב שלנו, ולא ביחס האחרין כלפינו. את האנשים שיורקים לך בפרצוף, נראה לי שכדאי למחוק מראש סדר העדיפויות. (אבל! יש להתחשב במצבם בזמן היריקה.. ולדעת שלא תמיד אומרים דברים שמתכוונים אליהם ברגעים קשים.) את התחושה של אוויר.. ושל סתם רקע לקישוט... אני לא יודעת אם יש הרבה מה לעשות. רק אהבה אמיתית או הרגשת יעילות מטשטשות את התחושה הזו. והכי חשוב, שזה עובר. עם כל הזמנים הקשים והתחושות המגעילות שאנו חווים, הן עוברות. ומתישהו תמיד מגיעים הרגעים המתוקים, שכל כך חיכינו להם. המון בהצלחה שין.

 

[De-Panther]

לי יש גם הוכחות שזה ככה...

 

[דנה2909]

הרבה פעמים..

פעם אמרו לי, שבכל דבר שאני עושה, אני צריכה לתת את עצמי לגמרי. להיות לגמרי מחוייבת למטרה, למשימה. ולא תמיד העריכו את זה. לא הייתי יומיים בעבודה כי הייתי חולה. אף אחד לא ממש שם לב חוץ מאחת שהיא פחות או יותר חברה שלי. המנכ"ל שהוא הבוס הישיר שלי אפילו לא חשב על להתקשר לשאול בשלומי למרות שפספסתי כמה ישיבות. פעם הייתי נורא נעלבת מזה. היום אני יודעת קצת יותר. אני יודעת שהאינטרסים של האנשים שונים משלי. על מנת שיראו את המצב כמוני, האינטרסים שלהם צריכים להוביל אותם לשם. זה שהמנכ"ל שלי הוא בוס מחורבן שמשתין על העובדים שלו בקשת זה לא משהו שצריך להעליב אותי, זה פשוט המצב. ולוקחים משם מה שצריך. אז כן.. הרגשתי את זה, ועדיין מרגישה.. כמו שאמרו המעצבנים האלה: צריך לפתח עור של פיל. אבל ת´אמת? אני לא באמת מאמינה בזה. אני חושבת שבנאדם רגיש צריך לשמר. כי לאט לאט נעלמים מולנו האנשים הרגישים, וכולם הופכים להיות ציניים ומחושבים (אמרתי כבר אינטרסים?) עצתי לך: להמשיך לעודד, להיות שם, לנסות להעלות חיוך, כי בשלב מסוים כן ישימו לב, וכן יתייחסו ואז.. לא עוד אוויר אלא מרכז היקום..