הרגשות שלי כשכבר אין יותר לאן ללכת~
אימוש.
הבוקר קמתי ואמרתי לעצמי שאני לא יכולה יותר בלעדייך.
זה קשה יותר מידי, להמשיך את כל מרוץ החיים.
לעשות את כל הדברים שאת היית עושה.
אני רוצה לחבק אותך.
אני מכינה אוכל לתמרי אחותי לגן.
אני מנסה לנקות את הבית, לבשל, לעשות כביסה, אפילו לגהץ.
אני מנסה לעשות הכל בשביל תמר, בשביל אורי(בעלה של אמא שלי),
אבל בעיקר בשביל עצמי.
בשביל לברוח מלחשוב על הכאב.
אני הולכת לבית ספר, עושה ש"ב מתי שיוצא.
אני לא רוצה לאכזב אף אחד, ולא לגרום למישהו אהוב לדאוג לי עוד במישורים אחרים.
אני יודעת שגם לי מותר להיות שבורה.
אבל אני לא רוצה לנצל את המותר הזה.
מצד שני כשאני לא מנצלת אותו,
אני רואה כמה אני לא מצליחה לעשות הכל,
אני מצפה מעצמי יותר מדי.
אני יודעת.
אני מבולבלת.
אני כועסת על אנשים.
על האנשים שפוגשים אותי ברחוב וחושבים שאני מסתדרת מצויין.
על האנשים שאומרים לי:"זה קשה כ"כ...איך את חיה?!"
על האנשים שחוזרים שוב ושוב על אותו משפט כמו תקליט שרוט:"היא הייתה כ"כ צעירה"
על אורי.
אז נכון זה קשה לי..אבל זה לא אומר שאסור לי לשמוח!
ונכון כשאמא שלך מתה בגיל 36 מסרטן זה באמת גיל צעיר, אבל מה כשאמא שלך מתה בגיל 80 זה יותר טוב?!, יש מצב שכן.
ועל אורי.
אני לא באמת כועסת.
כשאני כועסת עליו זה בעיקר על עצמי.
הוא כואב, שבור דעוך.
הוא בשונה ממני, משדר שלא הכל בסדר,
הוא מתפקד יפה בבית.
אבל כל בוקר כשהוא קם,
אני רואה עדין את הדמעות שירדו לו כל הלילה.
אני יודעת שהוא זה שמתנהג כמו שצריך.
הוא באבל,
וגם עושה.
אני מחבקת את אורי בלי מילים,סתם ככה פתאום.
כשאין לשננו כוחות כבר.
אני רוצה לחזק אותו, כדי שגם לי יהיה כח.
אבל אני אחרת..
אני זאת שרוצה הכל במכה אחת.
או מצויין, או דכאון.
אמא
אם את כ"כ חסרה לי.
את כ"כ חסרה לתמרי.
תמר כל הזמן אומרת לי שהיא מתגעגעת אלייך.
אנחנו מדברות עם התמונה שלך כל ערב.
תמר מספרת לך הכל.
אין לי כח להתמודד עם שאלות של ילדה בת 3וחצי,
שלא מבינה לאיפה אמא שלה הלכה לה.
האמת, אין לי גם מה לענות לבחורה בת 16 שאמא שלה הלכה לה.
אין לי מה לענות לאורי שאשתו הלכה לו.
הוא לפחות לא דורש ממני תשובות.
אימוש.
הבוקר קמתי ואמרתי לעצמי שאני לא יכולה יותר בלעדייך.
זה קשה יותר מידי, להמשיך את כל מרוץ החיים.
לעשות את כל הדברים שאת היית עושה.
אני רוצה לחבק אותך.
אני מכינה אוכל לתמרי אחותי לגן.
אני מנסה לנקות את הבית, לבשל, לעשות כביסה, אפילו לגהץ.
אני מנסה לעשות הכל בשביל תמר, בשביל אורי(בעלה של אמא שלי),
אבל בעיקר בשביל עצמי.
בשביל לברוח מלחשוב על הכאב.
אני הולכת לבית ספר, עושה ש"ב מתי שיוצא.
אני לא רוצה לאכזב אף אחד, ולא לגרום למישהו אהוב לדאוג לי עוד במישורים אחרים.
אני יודעת שגם לי מותר להיות שבורה.
אבל אני לא רוצה לנצל את המותר הזה.
מצד שני כשאני לא מנצלת אותו,
אני רואה כמה אני לא מצליחה לעשות הכל,
אני מצפה מעצמי יותר מדי.
אני יודעת.
אני מבולבלת.
אני כועסת על אנשים.
על האנשים שפוגשים אותי ברחוב וחושבים שאני מסתדרת מצויין.
על האנשים שאומרים לי:"זה קשה כ"כ...איך את חיה?!"
על האנשים שחוזרים שוב ושוב על אותו משפט כמו תקליט שרוט:"היא הייתה כ"כ צעירה"
על אורי.
אז נכון זה קשה לי..אבל זה לא אומר שאסור לי לשמוח!
ונכון כשאמא שלך מתה בגיל 36 מסרטן זה באמת גיל צעיר, אבל מה כשאמא שלך מתה בגיל 80 זה יותר טוב?!, יש מצב שכן.
ועל אורי.
אני לא באמת כועסת.
כשאני כועסת עליו זה בעיקר על עצמי.
הוא כואב, שבור דעוך.
הוא בשונה ממני, משדר שלא הכל בסדר,
הוא מתפקד יפה בבית.
אבל כל בוקר כשהוא קם,
אני רואה עדין את הדמעות שירדו לו כל הלילה.
אני יודעת שהוא זה שמתנהג כמו שצריך.
הוא באבל,
וגם עושה.
אני מחבקת את אורי בלי מילים,סתם ככה פתאום.
כשאין לשננו כוחות כבר.
אני רוצה לחזק אותו, כדי שגם לי יהיה כח.
אבל אני אחרת..
אני זאת שרוצה הכל במכה אחת.
או מצויין, או דכאון.
אמא
אם את כ"כ חסרה לי.
את כ"כ חסרה לתמרי.
תמר כל הזמן אומרת לי שהיא מתגעגעת אלייך.
אנחנו מדברות עם התמונה שלך כל ערב.
תמר מספרת לך הכל.
אין לי כח להתמודד עם שאלות של ילדה בת 3וחצי,
שלא מבינה לאיפה אמא שלה הלכה לה.
האמת, אין לי גם מה לענות לבחורה בת 16 שאמא שלה הלכה לה.
אין לי מה לענות לאורי שאשתו הלכה לו.
הוא לפחות לא דורש ממני תשובות.
