הרגע שלפני...
אני נמצאת בארץ שבועיים (לאחר שהות של חודשיים בחו"ל) ובעוד שבוע אני נוסעת שוב רק שהפעם זה לשהות בלתי מוגבלת. כן, אני עושה את הדבר שרציתי לעשות, ומחכה לזה בכיליון עיניים. אבל מה שעבר עליי במשך השבועיים שאני כאן מטריף אותי... אתם יודעים מה זה לחזור לארץ לביקור ולפגוש אנשים מימי הגנון של נחמה... שחיים את השטנץ השבלוני הישראלי. באופן עקרוני, אין לי בעייה עם זה, ואני חיה בדיעה שאיש איש באמונתו יחיה... (טוב, נכון שקצת קשה לי להסכים עם תחושת תרבות ההקרבה והסבל שאנשים מאמינים שצריך לחיות כאן (משהו בסגנון: "אם כל אחד שלא היה טוב לו היה עוזב את הארץ...?") אבל אני בהחלט לא מנסה להטיף לאנשים לצאת ולטעום קצת טעמה של חופשיות, שלווה ועוד כל מיני חוויות אופטימיות כאלו...) בכל אופן, מאז שאני כאן, כל התגובות (טוב, הכללה פראית...) שאני שומעת מאנשים הן תגובות של עיקום אף, צרות אופקים (משהו כמו: "לא הגיע הזמן שתתחיל את החיים שלך?") לא קשה לך לעזוב את המולדת ואת מה שאת מכירה כאן, ועוד כאלו וכהנה אשר נאמרות מתוך ניסיונות בלתי נלאים להעיב על החלטת הנסיעה. עכשיו, אני לא ממש מתייחסת לזה, כי אני יודעת שאני עושה את מה שאני רוצה לעשות בלב שלם, אולם כל ההערות האלו והתחושות שעוברות אליי, מערערות לי את תחושת הכייף והשלמות שבנסיעה. אז למה? למה עושים את זה?... ונכון שזו לא חכמה שאני מעלה את השאלה הזאת כאן, אבל אולי בתת מודע שלי, אני מחפשת חיזוקים וקצת חיוכים, כי אני באמת רוצה לנסוע בחיוך ובכייף, ובלי רגשי אשם של הזנחה, נטישה, בגידה וכ"ו... ו... סוף שבוע נעים, למרות הכל, שלכם, רוז
אני נמצאת בארץ שבועיים (לאחר שהות של חודשיים בחו"ל) ובעוד שבוע אני נוסעת שוב רק שהפעם זה לשהות בלתי מוגבלת. כן, אני עושה את הדבר שרציתי לעשות, ומחכה לזה בכיליון עיניים. אבל מה שעבר עליי במשך השבועיים שאני כאן מטריף אותי... אתם יודעים מה זה לחזור לארץ לביקור ולפגוש אנשים מימי הגנון של נחמה... שחיים את השטנץ השבלוני הישראלי. באופן עקרוני, אין לי בעייה עם זה, ואני חיה בדיעה שאיש איש באמונתו יחיה... (טוב, נכון שקצת קשה לי להסכים עם תחושת תרבות ההקרבה והסבל שאנשים מאמינים שצריך לחיות כאן (משהו בסגנון: "אם כל אחד שלא היה טוב לו היה עוזב את הארץ...?") אבל אני בהחלט לא מנסה להטיף לאנשים לצאת ולטעום קצת טעמה של חופשיות, שלווה ועוד כל מיני חוויות אופטימיות כאלו...) בכל אופן, מאז שאני כאן, כל התגובות (טוב, הכללה פראית...) שאני שומעת מאנשים הן תגובות של עיקום אף, צרות אופקים (משהו כמו: "לא הגיע הזמן שתתחיל את החיים שלך?") לא קשה לך לעזוב את המולדת ואת מה שאת מכירה כאן, ועוד כאלו וכהנה אשר נאמרות מתוך ניסיונות בלתי נלאים להעיב על החלטת הנסיעה. עכשיו, אני לא ממש מתייחסת לזה, כי אני יודעת שאני עושה את מה שאני רוצה לעשות בלב שלם, אולם כל ההערות האלו והתחושות שעוברות אליי, מערערות לי את תחושת הכייף והשלמות שבנסיעה. אז למה? למה עושים את זה?... ונכון שזו לא חכמה שאני מעלה את השאלה הזאת כאן, אבל אולי בתת מודע שלי, אני מחפשת חיזוקים וקצת חיוכים, כי אני באמת רוצה לנסוע בחיוך ובכייף, ובלי רגשי אשם של הזנחה, נטישה, בגידה וכ"ו... ו... סוף שבוע נעים, למרות הכל, שלכם, רוז
