הרבה זמן....
הרבה זמן לא כתבתי... כמעט חצי שנה שאמי איננה, נלקחה מאיתנו כל-כך מהר, לא הספקנו להפרד ולא להגיד שוב עד כמה אנחנו אוהבים. נראה כי משפחתי הקטנה מתפרקת לה. אין עוד את הדבר שמדביק. אנחנו נפגשים אומנם כל ערב שבת קידוש אבל משהו אחר כבר. אבי, שמבוגר מאמי בעשור, לא ימצא עוד בת זוג. הוא בן 70 והפך לכאב לב עבורי. איש חזק ומיוחד שכל חייו המשותפים עם אימי לא ידע היכן נמצאים בגדיו בארון, תמיד חזר לבית נקי עם בישולים מדהימים. קשה לי ללכת לביתם, מעדיפה שיבוא אלי, בעלי המקסים מעניק לו תחושה של בית. אבל רגשות האשם... אחי עומד כעת בפני גירושין ואני לוקחת אלי את האחיינים כאשר מתאפשר... אמי חסרה לי בכל נימי נפשי, גופי ונשמתי... אני שומעת אותה כל הזמן, רואה אותה לנגד עיני, שומעת את עצותיה ואפילו את קיטוריה
אני מתעוררת באמצע הלילה מתוך בהלה נוראית - לא אראה אותך עוד בחיי, נכון?! והיינו מדברות כל יום כמה פעמים, והיית החברה הכי טובה שלי. וידעת עלי הכל רק מלהסתכל עלי, וידעת לפנק ולהגיד את המילה המנחמת ברגע הנכון והמסת את ליבי בדאגה שלך. אני אומנם לא ילדה, אבל כמה שאת חסרה לי, אני מרגישה אותך איתי אבל זה אחרת. את מגיעה לבקר בחלומות ואנחנו מדברות וצוחקות אבל זה אחרת... הזכרונות הפכו לדבר הכי כואב בחיי, קשה לי להגיע לבית בו נולדתי וגדלתי, לבית היחיד שאני מכירה - חבל הכביסה נשאר מיותם, כל התבלינים שלך שלעולם לא יתבלו את המאכלים המדהימים שידעת להכין ולפנק את כולנו נותרו מאחור, המיטה המתכווננת שכ"כ רצית ואבא קנה לך נותרה ריקה. הוא לא מסוגל לישון בה בלעדייך ורק התשלומים החודשיים ממשיכים להופיע בדפי האשראי.... הבגדים שלך, החדר נותר כשהיה, אפילו שקית הבייגלה הקטנה עדיין על השידה שלך... הספר שהבאתי לך לקרוא, על יפן שכ"כ אהבת את התרבות היפנית ישאר סגור לעד... אני יודעת שהרשת לעצמך לעזוב רק אחרי שידעת שהכל בסדר איתי, אחרי שהובלת אותי לחופה וידעת שהפעם זה לתמיד, אחרי שראית אותי מגשימה חלום ומחאת לי כפיים בטקס קבלת התואר השני ודמעות בעינייך, ואני יודעת שאת דואגת לי מלמעלה שאגשים את חלום ההורות, הרי שלחת לנו עובר מדהים שגדל לו ברחמי... שמרי עלי אמא מהיכן שאת נמצאת כי אני כ"כ זקוקה לך, שמרי על העובר שלנו, אנחנו מחכים לו ורוצים אותו בריא... את לא תהיי כאן איתי אבל את תמיד בליבי, בנשמתי, בנימי נפשי... אני אוהבת אותך כל-כך, את חסרה לי. בתך.
הרבה זמן לא כתבתי... כמעט חצי שנה שאמי איננה, נלקחה מאיתנו כל-כך מהר, לא הספקנו להפרד ולא להגיד שוב עד כמה אנחנו אוהבים. נראה כי משפחתי הקטנה מתפרקת לה. אין עוד את הדבר שמדביק. אנחנו נפגשים אומנם כל ערב שבת קידוש אבל משהו אחר כבר. אבי, שמבוגר מאמי בעשור, לא ימצא עוד בת זוג. הוא בן 70 והפך לכאב לב עבורי. איש חזק ומיוחד שכל חייו המשותפים עם אימי לא ידע היכן נמצאים בגדיו בארון, תמיד חזר לבית נקי עם בישולים מדהימים. קשה לי ללכת לביתם, מעדיפה שיבוא אלי, בעלי המקסים מעניק לו תחושה של בית. אבל רגשות האשם... אחי עומד כעת בפני גירושין ואני לוקחת אלי את האחיינים כאשר מתאפשר... אמי חסרה לי בכל נימי נפשי, גופי ונשמתי... אני שומעת אותה כל הזמן, רואה אותה לנגד עיני, שומעת את עצותיה ואפילו את קיטוריה
אני מתעוררת באמצע הלילה מתוך בהלה נוראית - לא אראה אותך עוד בחיי, נכון?! והיינו מדברות כל יום כמה פעמים, והיית החברה הכי טובה שלי. וידעת עלי הכל רק מלהסתכל עלי, וידעת לפנק ולהגיד את המילה המנחמת ברגע הנכון והמסת את ליבי בדאגה שלך. אני אומנם לא ילדה, אבל כמה שאת חסרה לי, אני מרגישה אותך איתי אבל זה אחרת. את מגיעה לבקר בחלומות ואנחנו מדברות וצוחקות אבל זה אחרת... הזכרונות הפכו לדבר הכי כואב בחיי, קשה לי להגיע לבית בו נולדתי וגדלתי, לבית היחיד שאני מכירה - חבל הכביסה נשאר מיותם, כל התבלינים שלך שלעולם לא יתבלו את המאכלים המדהימים שידעת להכין ולפנק את כולנו נותרו מאחור, המיטה המתכווננת שכ"כ רצית ואבא קנה לך נותרה ריקה. הוא לא מסוגל לישון בה בלעדייך ורק התשלומים החודשיים ממשיכים להופיע בדפי האשראי.... הבגדים שלך, החדר נותר כשהיה, אפילו שקית הבייגלה הקטנה עדיין על השידה שלך... הספר שהבאתי לך לקרוא, על יפן שכ"כ אהבת את התרבות היפנית ישאר סגור לעד... אני יודעת שהרשת לעצמך לעזוב רק אחרי שידעת שהכל בסדר איתי, אחרי שהובלת אותי לחופה וידעת שהפעם זה לתמיד, אחרי שראית אותי מגשימה חלום ומחאת לי כפיים בטקס קבלת התואר השני ודמעות בעינייך, ואני יודעת שאת דואגת לי מלמעלה שאגשים את חלום ההורות, הרי שלחת לנו עובר מדהים שגדל לו ברחמי... שמרי עלי אמא מהיכן שאת נמצאת כי אני כ"כ זקוקה לך, שמרי על העובר שלנו, אנחנו מחכים לו ורוצים אותו בריא... את לא תהיי כאן איתי אבל את תמיד בליבי, בנשמתי, בנימי נפשי... אני אוהבת אותך כל-כך, את חסרה לי. בתך.
