הרבה זמן לא כתבתי.
התגעגעתם? ברור, די, תודה
כתבתי משהו, שלא היה האמת מיועד עבורכם, אלא עבור הישיבה הקדושה בה אני לומד במעלה גלבוע. מידי פעם אני מפרסם שם איזה פוסט על מוזיקה כדי שיכירו קצת אבות המזון. אבל חשבתי שגם אם רובכם תכירו את האלבומים, למה לא להתרענן מידי פעם?
אז העתק הדבק, קבלו-
"מה משאיר לך את החשק לנגן כ"כ הרבה במשך כל השנים?"
"זו שאלה טובה. פעם אחת היינו בהופעה בפילמור איסט, מין לילה הזוי כזה. הגענו די עייפים ושפוכים ובלי הרבה מצברוח, וברגע שנכנסנו הבנו שנפלנו על כל העסק- מסוממים, ג'אנקים, היפים all over the place. היה בלאגן שלם. הציעו לי משהו לשתות והייתי ממש צמא, אז לקחתי בקבוק מים שלם ורוקנתי אותו. אחרי כמה דקות בא אלי אחד החבר'ה ושאל- נו, איך? ואז הבנתי שבבקבוק לא היה רק מים. נכנסתי לטריפ שלם. כל הבלאגן הוכפל פי מאה בתוך הראש שלי, ותוך כדי ההופעה התחלתי לדמיין שכל הקהל רוצה להרוג אותי, והם מתקרבים לבמה בשביל לקחת אותי. פחדתי ממש, והחלטתי החלטה מהירה- I'LL PLAY FOR MY LIFE. ומאז, כל פעם שאין לי חשק, זה מה שאני עושה".
The grateful dead- live/dead:
הסיפור המדהים הזה למעלה שייך לאחד מגדולי הנביאים לדעתי, אם כי הוא לא יהודי אפילו- ג'רי גארסיה, הגיטריסט של הגרייטפול דד. ג'רי היה הגיטריסט המוביל של הלהקה במשך 40 שנה, עד שמותו בשנת 95' גרם לפירוקה. מה היה כה מיוחד בגרייטפול דד? (להלן- הדד).
רוב הלהקות בעולם, רובן ככולן, מתבססות על אלבומים. מוציאות אלבום, יוצאות לסיבוב הופעות, חוזרת הביתה, עוד סיבוב, עוד אלבום, הפסקה, משו כזה. הכסף והמוניטין מגיעים מהאלבומים ומהסינגלים שמשוחררים לרדיו. הדד, שהתחילו את דרכם בסן פרנסיסקו שנת 66 (summer of love בפתח והסמים כבר בדם), בנו את כל הקריירה שלהם על שני מוטיבים: הופעות, ואילתורים. הם הופיעו לא פחות מ-2000 הופעות במשך השנים, כאשר כל פעם הם ניגנו את השירים אחרת. לאחר קצר, לעיתים ארוך, לעיתים סולו גיטרה של שבועיים ולעיתים הקלידים תפסו שליטה, לפעמים מפוחית ולפעמים בלוז, אפילו קצת ג'אז נכנס פה ושם. מסביבם נאספו חבורת מעריצים שמכנים את עצמם dead-heads (זה לא נשמע טוב בעברית), שפשוט עקבו אחריהם במסע ההופעות הבלתי-נגמר ברחבי העולם, מכיוון שאף הופעה לא הייתה דומה לחברתה. לעולם לא ידעת מה הולך להגיע ובאיזו צורה. ככה, נמשכה המסיבה השמחה של הפסיכדליה מסן פרנסיסקו הרבה יותר ממה שהיא נמשכה באמת עד לשנות התשעים, ואף היום מידי פעם מתאספים החברים ויוצאים לסיבוב הופעות, בשביל הדור אשר לא ידע את ג'רי.
אז אחרי ההקדמה הארוכה (אבל לא מספקת כלל) אפשר להבין מדוע בחרתי לדבר על אלבום הופעה של הלהקה. למעשה אלו קטעי הופעה שנאספו מ-1969 ונערכו לאלבום אחד. ומה באלבום?
Dark star- אחד מקטעי הדגל של הדד. שיר שכתב ג'רי, לא מסובך במיוחד. אבל בהופעות עשו אותו ארוך ארוך ארוך. ג'אם פסיכודלי שהתארך לפי החשק של החבר'ה. הגרסה כאן אורכת כ-20 דקות של סולו גיטרה ארוך וממסטל של ג'רי, אבל יש הקלטות שארכו מעל ל-40 (!!) דקות. מומלץ לשמוע בלילה על אחת המרפסות בגלבוע, עם *דברים שאסור להמליץ עליהם כאן* ביד.
St. Stephen- אבל חלאס עם המסטולים, אנחנו פה בשביל הרוקנרול. מכניסים קצב, שיר מוקדם של החבר'ה, גיטרה וכיף חיים באחד השירים הקליטים שתשמעו אי פעם. הוא ממשיך בלי הפסקה ישר ל..
THE ELEVEN- התופים (שני מתופפים, אם תהיתם) רודפים אחרי הגיטרות, ושוב ג'רי גארסיה לוקח את העניינים לידיים ובסולו ארוך של 5 דקות נותן בראש עד שנכנסים לשיר בכלל. ומשם, בלי הפסקה, ישר ממשיכים ל...
Turn on your love light- אחד מחברי הלהקה היה רוי מקרננן, הידוע בכינויו "פיגפן". הוא היה אחרי על המפוחית, הקלידים, ועל הבלוז. תן לבחור הזה מיקרופון ביד ותקבל ג'אם ארוך עם צעקות, מלמולים, לחישות, צרחות ומה לא, בלוזי היישר מהנשמה. הבלוז לא היה טבעי עבור רוב הדד, אבל אצל פיגפן זה בדם. כאן הם נותנים לו להתפרע 15 דקות שלמות שבהן הוא מבקש מאהובתי להצית את אור האהבה ביניהם, ובדרך הוא מצית את כל האולם ואת האוזניים שלכם, באחריות.
(מה עם ג'רי? טוב תודה, ממשיך עם הגיטרה ומקבל סולואים מכובדים גם פה).
Death don’t have no mercy- אחרי המדורה בקטע הקודם, עושים קצת שקט, מאיטים את הקצב, וג'רי שר בקולו הסדוק בבלדה איטית-איטית על המוות והבאסה מסביבו. בדרך הוא מנגן סולו גיטרה קורע לב. אחרי שהותשנו מהג'אם הקודם- אתם חייבים לעצמכם את השיר הזה.
Feedback- כשמו כן הוא. הנגנים משתעשעים עם הרעש המעצבן שעושים המגברים ומחרישים אזניים. מיותר, מודה.
And we bid you good night- הסוגר הרשמי של הופעות הדד. שיר עממי מסורתי אמריקאי שאומץ על ידי הדד. 30 שניות מתוקות, שתלכו לישון עם חיוך.
אני מרגיש טיפש. אלף מילים לא יוכלו לתאר מה זה הדד בהופעות. זו ההופעה האולטימטיבית, בה הנגנים עומדים ומוציאים את כל מה שיש להם ובהם, באותה השניה ובאותה הרגע. מרגישים שכלום לא מתוכנן מראש והמוזיקה תחליט מה יקרה. וקורות נפלאות.
ג'רי גארסיה לא היה בחור מושלם. הוא סבל מאלכהוליזם, סמים, השמנה, מה לא. אבל עם החיוך התמידי שלו, העיניים הטובות, והנגינה שכל מטרתה הייתה להעביר רגשות (ככה הוא אמר!), הוא היה אחד השליחים הגדולים למסר החשוב ביותר- תנו חיוך ושימו קצת (הרבה) מוזיקה, כי הכל לטובה. RIP.
אה! למה קוראים להם "המת אסיר התודה"?
לפני שנים רבות הסתובב לו טרובדור אי שם. פרנסתו הייתה מנגינה מזדמנת במקומות מזמנים, פרוטות שהיה מקבל על הנגינה וחוזר חלילה. העסקים לא משו. יום אחד הוא הגיע לעיר וראה הלוויה. בסוף הקבורה ראה שאיש לא אומר דבר על המנוח וכולם פונים הביתה. החליט שלא ראוי שאדם ימות כך לבד, וניגן לפני כולם שיר על קיברו. מאחר ואיש לא ביקש זאת ממנו, הוא לא קיבל על כך כסף ואף גורש מהעיירה.
המשיך לנדוד ולאחר כמה זמן פגש נגן נוסף. חברו להם השניים ביחד וניגנו יחד. ולפתע, העסקים התרוממו, טובים השניים מן האחד וכו'. נעשו מפורסמים, עיירות שלחו להם בקשות לבוא ולנגן וב"ה. אולם, ככל שארכו השנים, שם לב טרובדורנו היקר שחברו אינו מזדקן. לא רצה להציק לו, ולכן לא שאל. אבל על ערש דווי, לאחר חיי נדודים ונגינה מספקים, שאל את חבירו- מה הסיפור?
ענה החבר- אני אותו המת, ששרת שיר על קיברו למרות שלא ידעת מיהו. ומאחר שהייתי אסיר תודה, הייתי חייב להחזיר לך כגמולך. ועכשיו, גם אני וגם אתה אסירי תודה, ושנינו יכולים לנוח בשלום על משכנו.
על כן נקרא שם הלהקה- "המת אסיר התודה".
סיפור שהיה באמת. וגם אם לא- בעצם כן.
Side one
No. Title Length
1. "Dark Star" (Jerry Garcia, Mickey Hart, Robert Hunter, Bill Kreutzmann, Phil Lesh, Ron "Pigpen" McKernan, and Bob Weir) 23:18
Side two
No. Title Length
2. "St. Stephen" (Garcia, Hunter, and Lesh) 6:31
3. "The Eleven" (Hunter and Lesh) 9:18
Side three
No. Title Length
4. "Turn On Your Love Light" (Deadric Malone and Joseph Scott) 15:05
Side four
No. Title Length
5. "Death Don't Have No Mercy" (Reverend Gary Davis) 10:28
6. "Feedback" (Tom Constanten, Garcia, Hart, Kreutzman, Lesh, McKernan, and Weir) 7:49
7. "And We Bid You Goodnight" (Traditional, arr. by Grateful Dead) 0:35
Tom Constanten – keyboards
Jerry Garcia – guitar, vocals
Mickey Hart – drums, percussion
Bill Kreutzmann – drums, percussion
Ron "Pigpen" McKernan – vocals, congas; organ on "Death Don't Have No Mercy"
Phil Lesh – bass guitar, vocals
Bob Weir – guitar, vocals
התגעגעתם? ברור, די, תודה
כתבתי משהו, שלא היה האמת מיועד עבורכם, אלא עבור הישיבה הקדושה בה אני לומד במעלה גלבוע. מידי פעם אני מפרסם שם איזה פוסט על מוזיקה כדי שיכירו קצת אבות המזון. אבל חשבתי שגם אם רובכם תכירו את האלבומים, למה לא להתרענן מידי פעם?
אז העתק הדבק, קבלו-
"מה משאיר לך את החשק לנגן כ"כ הרבה במשך כל השנים?"
"זו שאלה טובה. פעם אחת היינו בהופעה בפילמור איסט, מין לילה הזוי כזה. הגענו די עייפים ושפוכים ובלי הרבה מצברוח, וברגע שנכנסנו הבנו שנפלנו על כל העסק- מסוממים, ג'אנקים, היפים all over the place. היה בלאגן שלם. הציעו לי משהו לשתות והייתי ממש צמא, אז לקחתי בקבוק מים שלם ורוקנתי אותו. אחרי כמה דקות בא אלי אחד החבר'ה ושאל- נו, איך? ואז הבנתי שבבקבוק לא היה רק מים. נכנסתי לטריפ שלם. כל הבלאגן הוכפל פי מאה בתוך הראש שלי, ותוך כדי ההופעה התחלתי לדמיין שכל הקהל רוצה להרוג אותי, והם מתקרבים לבמה בשביל לקחת אותי. פחדתי ממש, והחלטתי החלטה מהירה- I'LL PLAY FOR MY LIFE. ומאז, כל פעם שאין לי חשק, זה מה שאני עושה".
The grateful dead- live/dead:
הסיפור המדהים הזה למעלה שייך לאחד מגדולי הנביאים לדעתי, אם כי הוא לא יהודי אפילו- ג'רי גארסיה, הגיטריסט של הגרייטפול דד. ג'רי היה הגיטריסט המוביל של הלהקה במשך 40 שנה, עד שמותו בשנת 95' גרם לפירוקה. מה היה כה מיוחד בגרייטפול דד? (להלן- הדד).
רוב הלהקות בעולם, רובן ככולן, מתבססות על אלבומים. מוציאות אלבום, יוצאות לסיבוב הופעות, חוזרת הביתה, עוד סיבוב, עוד אלבום, הפסקה, משו כזה. הכסף והמוניטין מגיעים מהאלבומים ומהסינגלים שמשוחררים לרדיו. הדד, שהתחילו את דרכם בסן פרנסיסקו שנת 66 (summer of love בפתח והסמים כבר בדם), בנו את כל הקריירה שלהם על שני מוטיבים: הופעות, ואילתורים. הם הופיעו לא פחות מ-2000 הופעות במשך השנים, כאשר כל פעם הם ניגנו את השירים אחרת. לאחר קצר, לעיתים ארוך, לעיתים סולו גיטרה של שבועיים ולעיתים הקלידים תפסו שליטה, לפעמים מפוחית ולפעמים בלוז, אפילו קצת ג'אז נכנס פה ושם. מסביבם נאספו חבורת מעריצים שמכנים את עצמם dead-heads (זה לא נשמע טוב בעברית), שפשוט עקבו אחריהם במסע ההופעות הבלתי-נגמר ברחבי העולם, מכיוון שאף הופעה לא הייתה דומה לחברתה. לעולם לא ידעת מה הולך להגיע ובאיזו צורה. ככה, נמשכה המסיבה השמחה של הפסיכדליה מסן פרנסיסקו הרבה יותר ממה שהיא נמשכה באמת עד לשנות התשעים, ואף היום מידי פעם מתאספים החברים ויוצאים לסיבוב הופעות, בשביל הדור אשר לא ידע את ג'רי.
אז אחרי ההקדמה הארוכה (אבל לא מספקת כלל) אפשר להבין מדוע בחרתי לדבר על אלבום הופעה של הלהקה. למעשה אלו קטעי הופעה שנאספו מ-1969 ונערכו לאלבום אחד. ומה באלבום?
Dark star- אחד מקטעי הדגל של הדד. שיר שכתב ג'רי, לא מסובך במיוחד. אבל בהופעות עשו אותו ארוך ארוך ארוך. ג'אם פסיכודלי שהתארך לפי החשק של החבר'ה. הגרסה כאן אורכת כ-20 דקות של סולו גיטרה ארוך וממסטל של ג'רי, אבל יש הקלטות שארכו מעל ל-40 (!!) דקות. מומלץ לשמוע בלילה על אחת המרפסות בגלבוע, עם *דברים שאסור להמליץ עליהם כאן* ביד.
St. Stephen- אבל חלאס עם המסטולים, אנחנו פה בשביל הרוקנרול. מכניסים קצב, שיר מוקדם של החבר'ה, גיטרה וכיף חיים באחד השירים הקליטים שתשמעו אי פעם. הוא ממשיך בלי הפסקה ישר ל..
THE ELEVEN- התופים (שני מתופפים, אם תהיתם) רודפים אחרי הגיטרות, ושוב ג'רי גארסיה לוקח את העניינים לידיים ובסולו ארוך של 5 דקות נותן בראש עד שנכנסים לשיר בכלל. ומשם, בלי הפסקה, ישר ממשיכים ל...
Turn on your love light- אחד מחברי הלהקה היה רוי מקרננן, הידוע בכינויו "פיגפן". הוא היה אחרי על המפוחית, הקלידים, ועל הבלוז. תן לבחור הזה מיקרופון ביד ותקבל ג'אם ארוך עם צעקות, מלמולים, לחישות, צרחות ומה לא, בלוזי היישר מהנשמה. הבלוז לא היה טבעי עבור רוב הדד, אבל אצל פיגפן זה בדם. כאן הם נותנים לו להתפרע 15 דקות שלמות שבהן הוא מבקש מאהובתי להצית את אור האהבה ביניהם, ובדרך הוא מצית את כל האולם ואת האוזניים שלכם, באחריות.
(מה עם ג'רי? טוב תודה, ממשיך עם הגיטרה ומקבל סולואים מכובדים גם פה).
Death don’t have no mercy- אחרי המדורה בקטע הקודם, עושים קצת שקט, מאיטים את הקצב, וג'רי שר בקולו הסדוק בבלדה איטית-איטית על המוות והבאסה מסביבו. בדרך הוא מנגן סולו גיטרה קורע לב. אחרי שהותשנו מהג'אם הקודם- אתם חייבים לעצמכם את השיר הזה.
Feedback- כשמו כן הוא. הנגנים משתעשעים עם הרעש המעצבן שעושים המגברים ומחרישים אזניים. מיותר, מודה.
And we bid you good night- הסוגר הרשמי של הופעות הדד. שיר עממי מסורתי אמריקאי שאומץ על ידי הדד. 30 שניות מתוקות, שתלכו לישון עם חיוך.
אני מרגיש טיפש. אלף מילים לא יוכלו לתאר מה זה הדד בהופעות. זו ההופעה האולטימטיבית, בה הנגנים עומדים ומוציאים את כל מה שיש להם ובהם, באותה השניה ובאותה הרגע. מרגישים שכלום לא מתוכנן מראש והמוזיקה תחליט מה יקרה. וקורות נפלאות.
ג'רי גארסיה לא היה בחור מושלם. הוא סבל מאלכהוליזם, סמים, השמנה, מה לא. אבל עם החיוך התמידי שלו, העיניים הטובות, והנגינה שכל מטרתה הייתה להעביר רגשות (ככה הוא אמר!), הוא היה אחד השליחים הגדולים למסר החשוב ביותר- תנו חיוך ושימו קצת (הרבה) מוזיקה, כי הכל לטובה. RIP.
אה! למה קוראים להם "המת אסיר התודה"?
לפני שנים רבות הסתובב לו טרובדור אי שם. פרנסתו הייתה מנגינה מזדמנת במקומות מזמנים, פרוטות שהיה מקבל על הנגינה וחוזר חלילה. העסקים לא משו. יום אחד הוא הגיע לעיר וראה הלוויה. בסוף הקבורה ראה שאיש לא אומר דבר על המנוח וכולם פונים הביתה. החליט שלא ראוי שאדם ימות כך לבד, וניגן לפני כולם שיר על קיברו. מאחר ואיש לא ביקש זאת ממנו, הוא לא קיבל על כך כסף ואף גורש מהעיירה.
המשיך לנדוד ולאחר כמה זמן פגש נגן נוסף. חברו להם השניים ביחד וניגנו יחד. ולפתע, העסקים התרוממו, טובים השניים מן האחד וכו'. נעשו מפורסמים, עיירות שלחו להם בקשות לבוא ולנגן וב"ה. אולם, ככל שארכו השנים, שם לב טרובדורנו היקר שחברו אינו מזדקן. לא רצה להציק לו, ולכן לא שאל. אבל על ערש דווי, לאחר חיי נדודים ונגינה מספקים, שאל את חבירו- מה הסיפור?
ענה החבר- אני אותו המת, ששרת שיר על קיברו למרות שלא ידעת מיהו. ומאחר שהייתי אסיר תודה, הייתי חייב להחזיר לך כגמולך. ועכשיו, גם אני וגם אתה אסירי תודה, ושנינו יכולים לנוח בשלום על משכנו.
על כן נקרא שם הלהקה- "המת אסיר התודה".
סיפור שהיה באמת. וגם אם לא- בעצם כן.
Side one
No. Title Length
1. "Dark Star" (Jerry Garcia, Mickey Hart, Robert Hunter, Bill Kreutzmann, Phil Lesh, Ron "Pigpen" McKernan, and Bob Weir) 23:18
Side two
No. Title Length
2. "St. Stephen" (Garcia, Hunter, and Lesh) 6:31
3. "The Eleven" (Hunter and Lesh) 9:18
Side three
No. Title Length
4. "Turn On Your Love Light" (Deadric Malone and Joseph Scott) 15:05
Side four
No. Title Length
5. "Death Don't Have No Mercy" (Reverend Gary Davis) 10:28
6. "Feedback" (Tom Constanten, Garcia, Hart, Kreutzman, Lesh, McKernan, and Weir) 7:49
7. "And We Bid You Goodnight" (Traditional, arr. by Grateful Dead) 0:35
Tom Constanten – keyboards
Jerry Garcia – guitar, vocals
Mickey Hart – drums, percussion
Bill Kreutzmann – drums, percussion
Ron "Pigpen" McKernan – vocals, congas; organ on "Death Don't Have No Mercy"
Phil Lesh – bass guitar, vocals
Bob Weir – guitar, vocals
