ללא נ ש י מ ה
New member
הרבה זמן (ט')
שלא הייתי כאן.
מדהים איך הזמן עובר.
כמו בכל שנה, אני ניצבת מול הכמה מאות נשים,
ותוהה אם אני מספרת את האמת שלי.
האמת מול הסביבה הקרובה אלי ביותר שאין לה שחר.
"
היום מתים כמעט מכל דבר.
סיגריות, פלאפון, קרינה, אופנוע, אופניים...
כולם רוצחים את כולם.
מאונס לא מתים.
מאונס כמעט ולא מתים.
הרוב הגדול נשאר חי.
גם אני לא מתתי.
גם בתאונת דרכים מחרידה לא מתתי.
אני מעשנת, יש לי פלאפון ואופניים.
אבל אין לי סיפור.
הזיכרון מתעתע, אין לו שום הוכחות לקרה או לא קרה,
היה או לא היה.
וכל מי שפגשתי בדרך וכל כך קיוויתי לשמוע שאני לא משקרת ולא ממציאה, טען שחליתי.
המחנכות, המורים, היועצות, מנהלי בתי ספר, ובל נשכח את ההורים.
הפסיכיאטרים שפגשתי לפני הצבא ובצבא, המטפלות לאורך כל הדרך.
ההתייחסות של כולם הייתה- או שזה לא קרה או שחולים בזה, או מִזה.
אבל לא מתים מזה.
חייבת להיות תווית סמכותית כזאת או אחרת שתיתן את הדין מי אני ומה אני בעקבות האונס.
ורובם הגדול של המחנכים, המטפלים ושאר הסמכותיים, מתעסק בנאמנות כבדת המשקל במה להניח על המאזניים-
מינכהאוזן, בורדרליין, התקפיים פסיכוטיים, רצון עז לקבל תשומת-לב,
אל מול החבילה- פוסט טראומה. עם או בלי קומפלקס.
לי מעולם לא הייתה הסמכות לתת את הדין על עצמי אם היה לא היה.
הדין וההחלטה הסופית היא, בידי הפסיכיאטרים,המטפלים, המורים הכי טובים, השוטרים, בתי המשפט. שיחליטו.
אין לי תיק משטרתי הטומן בתוכו שעות על גבי שעות של חקירות.
גם לא הליך משפטי.
אבל יש גזר דין. אפילו כמה.
הדבר היחיד בחיי שהייתה לי את הסמכות עליו, לא עלי ולא על הגוף שלי, הייתה הפגיעה העצמית.
הדרך להרוג את עצמי הכי לאט שאפשר, מבלי שאף אחד יידע.
כי חליתי בגלל האונס.
או כי אני השקרנית הכי גדולה בחיי שלי.
גם אם זה אומר לרדת לזְנוּת או לחילופין לפגוע בעצמי בדרכים הכי קשות שרק ניתן לדמיין. או למות פיזית.
לאורך כל שנות הטיפול שעברתי, מבחינתי, הסמכות נמצאת אך ורק בידי המטפלת שיכולה לקבוע "היה או לא היה".
מי אני ומה אני שאקבע בעצמי?
ואחרי שנים של חיפושים, מתחת לכל אבן ומאחורי כל דלת,
מצאתי לפני שנה את החיזוקית שלי.חיזוקית של נועה.
אין לה מרשם והיא לא נמצאת באף בית מרקחת.
ועדיין, הסמכוּת בחדר הטיפולים נשארת בלתי מושֹגת.
חסרת שוויון, שלט אזהרה מהרגע בו אני פותחת את הדלת ונכנסת.
מאיימת כל פעם מחדש על הסיכוי שאצליח להישאר בטיפול.
היא שמה את כל הגבולות על השולחן,פותחת את הקלפים אחד אחד.
ואני שמה מולה את שְדות-המוקשים שאין להם סוף.
כמויות המבחנים, הניסיונות להכשיל את הטיפול בזה אחר זה...
ומראש אני מוכנה לירות את יריית הסיום שגם הטיפול הזה לא ישרוד.
היא צריכה למלא את כל אותם המקומות של אותם האנשים שלא היו שם בשבילי.
אבא שידע וראה וסגר את הדלת,
הפורנו שנכח בבית לאורך כל שנותיי,
אימא שהטיחה שוב ושוב שזה לא נכון, שלא היה... והכניסה את אותו בן דוד אלינו הביתה,
אח ועוד אחד, הגננת, המטפלת שראתה אותי בגיל 6 וחתמה בתוקף שתקיפה מינית לא שייכת אלי ואני לא אליה.
"זה קשור לרצח יצחק רבין, משם הגיעו כל הפחדים",
היועצת ,שטענה שהיא לוקחת אותי תחת חסותה בשביל להציל אותי- אבל לא הפסיקה לטעון שהיו לי התקפים פסיכוטיים,
ובמקרה גם הייתה האימא של החברה הכי טובה שלי, שהכירה את המשפחה וידעה שגם כשטענו שהדשא שלנו הכי ירוק, לא היה לנו דשא.
אני הרי הבת של השכן. מהממת עם תלתלים מזהב.
מנהל התיכון שהעיף אותי וקבע שאני מסוכנת לסביבה ולעצמי,
וששערי בית הספר נסגרים בפניי עד שפסיכיאטר יחתום על אישור הכולל בתוכו את כל האבחנות הרלוונטיות.
עד אז אני לא שייכת לשם יותר.
אני לא שייכת לשום מקום.
ושלא נשכח את בן הזוג שעדיין לא קיים.
החיזוקית שלי צריכה להיות כל אלו.
בגיל 18 וחצי בקבוצת תמיכה הראשונה במרכז הסיוע,חיכיתי לקבלת תעודת הסיום-
לא ציפיתי למצטיינת או משהו, אבל חותמת,אם היה או לא היה.
אין לזה אדוויל בבתי המרקחת, גם לא ערכה לבדיקה ביתית.
אם רק היה אפשר להשתין על איזה פלסטיק שיָראה שני פסים חיוביים...
והסמכות היא הERROR- ששום וירוס ופירמות לא יחסל,
היא כל כך חזקה.
ברגע בו נפרצים הגבולות, היא כבר לא שייכת אליי יותר.
היא לא חברותית, כל כך מכוערת וצריך ללמוד איך לחיות איתה, עם הסמכות הזו.
הדרך לעשות את זה, היא להתמודד איתה מחדש, עם ילדים,
כי רק איתם היא עוד ידידותית למשתמש,
חומר גלם ביד היוצר ועוד אפשר ללמד אותה.
נכון, עם כל הספרים שבעולם,
אבל דווקא איתה אין חוברת הפעלה, לא שלט עזר
וגם גוגל לא יעזור איתה.
מדי פעם בְּגבולות הקליניקה היא צצה ולפעמים גם אפשר להסתכל עליה בדרך אחרת.
אבל אפשר לעשות את זה רק אם יש לך שק שלם של חיוכים של ילדים,
חברה אחת ובעלה שהם כמו עולם שלם של חברים.
חיזוקית אחת – שהיא אחת ויחידה.
והרבה מאוד אומץ להסתכל לה ישר בעיניים.
"
שלא הייתי כאן.
מדהים איך הזמן עובר.
כמו בכל שנה, אני ניצבת מול הכמה מאות נשים,
ותוהה אם אני מספרת את האמת שלי.
האמת מול הסביבה הקרובה אלי ביותר שאין לה שחר.
"
היום מתים כמעט מכל דבר.
סיגריות, פלאפון, קרינה, אופנוע, אופניים...
כולם רוצחים את כולם.
מאונס לא מתים.
מאונס כמעט ולא מתים.
הרוב הגדול נשאר חי.
גם אני לא מתתי.
גם בתאונת דרכים מחרידה לא מתתי.
אני מעשנת, יש לי פלאפון ואופניים.
אבל אין לי סיפור.
הזיכרון מתעתע, אין לו שום הוכחות לקרה או לא קרה,
היה או לא היה.
וכל מי שפגשתי בדרך וכל כך קיוויתי לשמוע שאני לא משקרת ולא ממציאה, טען שחליתי.
המחנכות, המורים, היועצות, מנהלי בתי ספר, ובל נשכח את ההורים.
הפסיכיאטרים שפגשתי לפני הצבא ובצבא, המטפלות לאורך כל הדרך.
ההתייחסות של כולם הייתה- או שזה לא קרה או שחולים בזה, או מִזה.
אבל לא מתים מזה.
חייבת להיות תווית סמכותית כזאת או אחרת שתיתן את הדין מי אני ומה אני בעקבות האונס.
ורובם הגדול של המחנכים, המטפלים ושאר הסמכותיים, מתעסק בנאמנות כבדת המשקל במה להניח על המאזניים-
מינכהאוזן, בורדרליין, התקפיים פסיכוטיים, רצון עז לקבל תשומת-לב,
אל מול החבילה- פוסט טראומה. עם או בלי קומפלקס.
לי מעולם לא הייתה הסמכות לתת את הדין על עצמי אם היה לא היה.
הדין וההחלטה הסופית היא, בידי הפסיכיאטרים,המטפלים, המורים הכי טובים, השוטרים, בתי המשפט. שיחליטו.
אין לי תיק משטרתי הטומן בתוכו שעות על גבי שעות של חקירות.
גם לא הליך משפטי.
אבל יש גזר דין. אפילו כמה.
הדבר היחיד בחיי שהייתה לי את הסמכות עליו, לא עלי ולא על הגוף שלי, הייתה הפגיעה העצמית.
הדרך להרוג את עצמי הכי לאט שאפשר, מבלי שאף אחד יידע.
כי חליתי בגלל האונס.
או כי אני השקרנית הכי גדולה בחיי שלי.
גם אם זה אומר לרדת לזְנוּת או לחילופין לפגוע בעצמי בדרכים הכי קשות שרק ניתן לדמיין. או למות פיזית.
לאורך כל שנות הטיפול שעברתי, מבחינתי, הסמכות נמצאת אך ורק בידי המטפלת שיכולה לקבוע "היה או לא היה".
מי אני ומה אני שאקבע בעצמי?
ואחרי שנים של חיפושים, מתחת לכל אבן ומאחורי כל דלת,
מצאתי לפני שנה את החיזוקית שלי.חיזוקית של נועה.
אין לה מרשם והיא לא נמצאת באף בית מרקחת.
ועדיין, הסמכוּת בחדר הטיפולים נשארת בלתי מושֹגת.
חסרת שוויון, שלט אזהרה מהרגע בו אני פותחת את הדלת ונכנסת.
מאיימת כל פעם מחדש על הסיכוי שאצליח להישאר בטיפול.
היא שמה את כל הגבולות על השולחן,פותחת את הקלפים אחד אחד.
ואני שמה מולה את שְדות-המוקשים שאין להם סוף.
כמויות המבחנים, הניסיונות להכשיל את הטיפול בזה אחר זה...
ומראש אני מוכנה לירות את יריית הסיום שגם הטיפול הזה לא ישרוד.
היא צריכה למלא את כל אותם המקומות של אותם האנשים שלא היו שם בשבילי.
אבא שידע וראה וסגר את הדלת,
הפורנו שנכח בבית לאורך כל שנותיי,
אימא שהטיחה שוב ושוב שזה לא נכון, שלא היה... והכניסה את אותו בן דוד אלינו הביתה,
אח ועוד אחד, הגננת, המטפלת שראתה אותי בגיל 6 וחתמה בתוקף שתקיפה מינית לא שייכת אלי ואני לא אליה.
"זה קשור לרצח יצחק רבין, משם הגיעו כל הפחדים",
היועצת ,שטענה שהיא לוקחת אותי תחת חסותה בשביל להציל אותי- אבל לא הפסיקה לטעון שהיו לי התקפים פסיכוטיים,
ובמקרה גם הייתה האימא של החברה הכי טובה שלי, שהכירה את המשפחה וידעה שגם כשטענו שהדשא שלנו הכי ירוק, לא היה לנו דשא.
אני הרי הבת של השכן. מהממת עם תלתלים מזהב.
מנהל התיכון שהעיף אותי וקבע שאני מסוכנת לסביבה ולעצמי,
וששערי בית הספר נסגרים בפניי עד שפסיכיאטר יחתום על אישור הכולל בתוכו את כל האבחנות הרלוונטיות.
עד אז אני לא שייכת לשם יותר.
אני לא שייכת לשום מקום.
ושלא נשכח את בן הזוג שעדיין לא קיים.
החיזוקית שלי צריכה להיות כל אלו.
בגיל 18 וחצי בקבוצת תמיכה הראשונה במרכז הסיוע,חיכיתי לקבלת תעודת הסיום-
לא ציפיתי למצטיינת או משהו, אבל חותמת,אם היה או לא היה.
אין לזה אדוויל בבתי המרקחת, גם לא ערכה לבדיקה ביתית.
אם רק היה אפשר להשתין על איזה פלסטיק שיָראה שני פסים חיוביים...
והסמכות היא הERROR- ששום וירוס ופירמות לא יחסל,
היא כל כך חזקה.
ברגע בו נפרצים הגבולות, היא כבר לא שייכת אליי יותר.
היא לא חברותית, כל כך מכוערת וצריך ללמוד איך לחיות איתה, עם הסמכות הזו.
הדרך לעשות את זה, היא להתמודד איתה מחדש, עם ילדים,
כי רק איתם היא עוד ידידותית למשתמש,
חומר גלם ביד היוצר ועוד אפשר ללמד אותה.
נכון, עם כל הספרים שבעולם,
אבל דווקא איתה אין חוברת הפעלה, לא שלט עזר
וגם גוגל לא יעזור איתה.
מדי פעם בְּגבולות הקליניקה היא צצה ולפעמים גם אפשר להסתכל עליה בדרך אחרת.
אבל אפשר לעשות את זה רק אם יש לך שק שלם של חיוכים של ילדים,
חברה אחת ובעלה שהם כמו עולם שלם של חברים.
חיזוקית אחת – שהיא אחת ויחידה.
והרבה מאוד אומץ להסתכל לה ישר בעיניים.
"
