הראש השנה שלי!!!
(לא, לא שלי, של רבינו) "והזהיר לעשות כרוז שכל מי שסר למשמעתו מקורב אליו, יהיה על ראש השנה אצלו, לא יחסר איש". כ-110 שנים לאחר פטירת רבינו, ירד מסך הברזל הקומוניסטי על רוסיה הקומוניסטית, שונאי דת השתלטו על הארץ הגדולה בעולם ושלטו בה בכח הזרוע והגירוש לסיביר, החרדים לדבר ה´ היו הסובלים הראשונים והגדולים ביותר משלטון זה, אלפי חסידי ברסלב שנשארו שם, מסרו נפשם ממש ע"מ לשמור על ה"קיבוץ" הקדוש בציון רבינו בראש השנה - כפי שציווה הוא ז"ל. ומעבר מזה, בשאר העולם, שוב אין אנ"ש היקרים יכולים לעלות אומנה, אל המקום אליו נשואות עיניהם, אל המקום בו הם תולים את ישועתם הרוחנית, אין הם יכולים, הדרך חסומה, סגורה על מסגר ובריח, קמעא קמעא, בשנים הראשונות שאחר ירידת המסך, עוד מקלח זרם הבאים, טיפין טיפין הם עולים, נקבצים ובאים אל הציון הקדוש, מסכנים נפשם הגשמית למען ישועתם הרוחנית, כי אצל חסיד ברסלב, אין דבר גדול מזה! ובפולין, שם מתקבצים אנ"ש, לקיים לפחות את הקיבוץ, אם לא על הציון הק´ אזי בעיר לובלין. רבי מאיר שפירא, המהר"ם מלובלין, שרחש חיבה עזה לחסידי ברסלב, מעניק להם את בנין "ישיבת חכמי לובלין" המפואר, למען יערכו שם את תפילותיהם ולמען יוכלו להתאכסן שם, והרגשות עולים, עולים וזועקים מעלה מעלה, זועקים בקול ניחר, קול שאינו נשמע אלא למבינים, על כיסופיהם העזים להיות בשעה זו בציון רבינו הקדוש, בעיר אומן אשר באוקראינה. אבל עוד יחלפו שנים עד שגרזן הכיסופין ישבר את חומת המניעות העזה המפרידה בין הלב והמעיין, עדיין הם כוספים ולא זוכים, עדיין בליבם תפילה, ועדיין פיהם מרחש בקשה לפני הבורא, ובנתיים, הם צתכנסים במקום גלותם, לולבין המעטירה, לקיים את חובתם ככל יכולתם. שעת בין ערביים, החיה הנאצית מרקדת בכל עוזה, שוטפת את העולם היהודי בנחלי דם שוצפים, מקריבה על מזבח שנאתה מליוני יהודים, ביניהם סלתה ושמנה של חסידות ברסלב, נחלים שעתידים לשטוף את אירופה כולה במשך כ-6 שנים, שואה. שואה שאחריה שוב לא יהיה עוד העולם היהודי מה שהיה. ויהי אחר המבול, קמעא קמעא מתאספים להם חסידי ברסלב, העקורים כאחיהם, מהם עולים ארצה, מהם ששמים את פניהם ליבשת אמריקא, ועדיין, כולם כוספים, כוספים אל אותו מקום אשר אף הוא שתה מכוס התרעלה, מיצה אותה עד תומה, אל העיר אומן, שהקריבה 32 אלף מבניה היהודיים, לא עוד תשמע שפת היידיש ברחובותיה, לא עוד יתהלכו יהודים בסמטאותיה, אומן ריקה מיהודיה, אך ברוסיה האדירה, עדיין נותרה גחלת, לשמור ולשמר את המסורת, עדיין מתקבצים להם מעט יהודים מבוגרים ועוד פחות מהם צעירים, עולים לראש השנה לציון רבינו הקדוש, ומקיימים את המסורת הברסלבית. רבי מיכל דורפמן (בתקופה מאוחרת יותר), ששהה שם באותם זמנים, שלח מכתב לאחיו הגר בישראל, "ב"ה הייתי אצל הרופא", ונכדו של אחיו סיפר לי בשם סבו: "כשר´ מיכל אמר ´רופא´, ידענו שהוא מתכוון לרבי נחמן", ובמסירות נפש בשלה סיכן אף את חייו לאחר שכבר היה חשוד בעיני השלטון על קונטרה רבלוציה - הפצת יהדות, הקפיד מדי שנה בשנה להשתתף בקיבוץ, המרוחק מאות על מאות קילומטרים מעיר מגוריו, אליה ברח כדי שלא להתבלט יתר על המידה בעיני השלטון. וב"עולם החפשי", בארצינו הקדושה, מתכנסים להם אנ"ש בירושלים, או במירון, ל"קיבוץ" הגדול, מאות רבות עולים ירושלימה או מירונה, כדי לקיים את צו ה"קיבוץ", עוזבים מאחוריהם בית ובאים לישון באיזו אכסניה לא הכי נוחה, כי כך רצה רבינו, ונשותיהם הצדקניות, אף שנוטלות על שכמם עול כבד, להשאר לבדן בביתן בימים הקדושים ביותר, שמחות הן על כי בדרך זו הן שותפות לעשיית הרצון ההוא, ונוטלות על שכמן את העול כאילו לא היה זה אלא מתנת שמים... ובלילות, בשעת ההתבודדות, או סתם כאשר עולים הרצונות ומתגברים על כל לב ברסלבי, פורצות התפילות מלב כל "וליוצא ולבא אין שלום דרכי ציון אבלות מבלי באי מועד. ועתה מאין יבא עזרינו, אנא נשפוך שיחנו... ועזרינו בזכותו וכוחו שיופתחו במהרה שערי ציון הנעולים, ופתח לנו שער בעת נעילת שער... ונזכה כולנו לבא שמה ברננה ולהשתטח על הציון הקדוש בתפילתנו.." (שארית יצחק, תפילות), והנחלים זורמים אל הים, שאינו מלא לעולם, והרגשות והכיסופין הם משהו שאי אפשר לתארו במילים אנושיות כלל, שאלו גם שאלו את המבוגרים יותר שבינינו, אילו כיסופים, איזו השתוקקות... ואם כבר זכה מאן דהוא להגע, אם כבר מימש מאן דהוא בדרך לא דרך את הרצון העז הזה, הרי שבשובו הוא הפך לשיחת היום ממש, ובפנים משתוממות ומתפלאות, שמחות ומקנאות התקבל אותו האיש בינות לכלל אנ"ש, מאמינים ולא מאמינים, מאמינים וליבם בוכה, מתי יזכו אף הם לכך, מתי - - - אבל, אין מסך של ברזל העמיד בפני תפילותיה של נשמה יהודית, ואין חומה שאינה נפרצת ממהלומות הרצון, וקמעא קמעא, שוב עושים חסידי ברסלב את דרכם לעבר המקום הנכסף, שוב, קמעא קמעא, צועדים חסידי ברסלב, בודדים, אחר כך עשרות, אח"כ מאות, פורצים בהיחבא את המסך, ובצנעה פוקדים את ציון רבינו הקדוש, פקידות חטופות, אבל הם שוב שם. על פני תבל ומלואה, על פני רוב יבשות העולם, הוכרחו אותם חלוצים לנסוע ע"מ להגיע לבסוף לציון הקדוש, העולם כולו ראה אז והביט נדהם על אותם "מטורפים" העושים דרכם על פני עשרות מדינות, פן ואולי יצליחולפקוד לדקות מספר את הציון בסופו של מסלול, אך הם אינם מביטים על שום הפרעה, העולם הזה, על דרכיו הגשמיות הוא מהם והלאה, אל מול עיניהם עומד רק אותו קיר צהוב אשר לרגליו נמצא הקבר, מקום מנוחת רבינו, המקום אותו היווה למשכן לו, המקום שהוכן לו מששת ימי בראשית. וכך נסדק לו המסך, ומשנה לשנה ומתקופה לתקופה הופכת הנסיעה לברת מימוש יותר ויותר, ועדיין, מעטים מאד הם אלו שזכו לעלות אומנה, לומר תיקון הכללי, ומעטים הרבה יותר זכו להיות שם בראש השנה עצמו. וביום בהיר, נפל לו המסך, הדרך, אשר נסללה בתמצית נפשם של כה הרבה חלוצים, הפכה לפתע ביום בהיר אחד לדרך סלולה לרבים, ואין מונע ואין פוצה פה, סעו, לכו באשר תתהלכו! כי פנה יום, וכבר נפל לו המסך. והם נוסעים! וכל שנה, בערב ראש השנה, נסוכה על פניו של כל חסיד ברסלב אותה התרגשות מוסתרת, הן תיכף יבא ויהיה על הציון הקדוש, הן תיכף יתראה פנים אל פנים עם רבו, רבו! הקלה היא בעיניכם? ופרוטה לפרוטה מתאספת, ופרוסת לחם נחסכת, וצרור נקוב הופך לדמי נסיעה שלימה, ובן אוחז ביד אב, וכל חסיד נלהב, כי עוד מעט קט הוא "שם"... אשרינו שזכינו!!! "אמר, הראש השנה שלי עולה על הכל. והיה פלא אצלי, מחמת שהמקורבים אלי מאמינים לי, ולמה לא יזהרו כל האנשים המקורבים אלי שיהיו כולם על ראש השנה, איש לא יעדר, כי כל ענין שלי הוא רק ראש השנה. והזהיר לעשות כרוז שכל מי שסר למשמעתו ומקורב אליו יהיה על ראש השנה אצלו, לא יחסר איש. ומי שזוכה להיות על ראש השנה ראוי לו לשמוח מאד מאד. "אכלו מעדנים ושתו ממתקים כי חדות ה´ היא מעוזכם" וזה נאמר על ראש השנה" (חיי מוהר"ן ת"ג)
(לא, לא שלי, של רבינו) "והזהיר לעשות כרוז שכל מי שסר למשמעתו מקורב אליו, יהיה על ראש השנה אצלו, לא יחסר איש". כ-110 שנים לאחר פטירת רבינו, ירד מסך הברזל הקומוניסטי על רוסיה הקומוניסטית, שונאי דת השתלטו על הארץ הגדולה בעולם ושלטו בה בכח הזרוע והגירוש לסיביר, החרדים לדבר ה´ היו הסובלים הראשונים והגדולים ביותר משלטון זה, אלפי חסידי ברסלב שנשארו שם, מסרו נפשם ממש ע"מ לשמור על ה"קיבוץ" הקדוש בציון רבינו בראש השנה - כפי שציווה הוא ז"ל. ומעבר מזה, בשאר העולם, שוב אין אנ"ש היקרים יכולים לעלות אומנה, אל המקום אליו נשואות עיניהם, אל המקום בו הם תולים את ישועתם הרוחנית, אין הם יכולים, הדרך חסומה, סגורה על מסגר ובריח, קמעא קמעא, בשנים הראשונות שאחר ירידת המסך, עוד מקלח זרם הבאים, טיפין טיפין הם עולים, נקבצים ובאים אל הציון הקדוש, מסכנים נפשם הגשמית למען ישועתם הרוחנית, כי אצל חסיד ברסלב, אין דבר גדול מזה! ובפולין, שם מתקבצים אנ"ש, לקיים לפחות את הקיבוץ, אם לא על הציון הק´ אזי בעיר לובלין. רבי מאיר שפירא, המהר"ם מלובלין, שרחש חיבה עזה לחסידי ברסלב, מעניק להם את בנין "ישיבת חכמי לובלין" המפואר, למען יערכו שם את תפילותיהם ולמען יוכלו להתאכסן שם, והרגשות עולים, עולים וזועקים מעלה מעלה, זועקים בקול ניחר, קול שאינו נשמע אלא למבינים, על כיסופיהם העזים להיות בשעה זו בציון רבינו הקדוש, בעיר אומן אשר באוקראינה. אבל עוד יחלפו שנים עד שגרזן הכיסופין ישבר את חומת המניעות העזה המפרידה בין הלב והמעיין, עדיין הם כוספים ולא זוכים, עדיין בליבם תפילה, ועדיין פיהם מרחש בקשה לפני הבורא, ובנתיים, הם צתכנסים במקום גלותם, לולבין המעטירה, לקיים את חובתם ככל יכולתם. שעת בין ערביים, החיה הנאצית מרקדת בכל עוזה, שוטפת את העולם היהודי בנחלי דם שוצפים, מקריבה על מזבח שנאתה מליוני יהודים, ביניהם סלתה ושמנה של חסידות ברסלב, נחלים שעתידים לשטוף את אירופה כולה במשך כ-6 שנים, שואה. שואה שאחריה שוב לא יהיה עוד העולם היהודי מה שהיה. ויהי אחר המבול, קמעא קמעא מתאספים להם חסידי ברסלב, העקורים כאחיהם, מהם עולים ארצה, מהם ששמים את פניהם ליבשת אמריקא, ועדיין, כולם כוספים, כוספים אל אותו מקום אשר אף הוא שתה מכוס התרעלה, מיצה אותה עד תומה, אל העיר אומן, שהקריבה 32 אלף מבניה היהודיים, לא עוד תשמע שפת היידיש ברחובותיה, לא עוד יתהלכו יהודים בסמטאותיה, אומן ריקה מיהודיה, אך ברוסיה האדירה, עדיין נותרה גחלת, לשמור ולשמר את המסורת, עדיין מתקבצים להם מעט יהודים מבוגרים ועוד פחות מהם צעירים, עולים לראש השנה לציון רבינו הקדוש, ומקיימים את המסורת הברסלבית. רבי מיכל דורפמן (בתקופה מאוחרת יותר), ששהה שם באותם זמנים, שלח מכתב לאחיו הגר בישראל, "ב"ה הייתי אצל הרופא", ונכדו של אחיו סיפר לי בשם סבו: "כשר´ מיכל אמר ´רופא´, ידענו שהוא מתכוון לרבי נחמן", ובמסירות נפש בשלה סיכן אף את חייו לאחר שכבר היה חשוד בעיני השלטון על קונטרה רבלוציה - הפצת יהדות, הקפיד מדי שנה בשנה להשתתף בקיבוץ, המרוחק מאות על מאות קילומטרים מעיר מגוריו, אליה ברח כדי שלא להתבלט יתר על המידה בעיני השלטון. וב"עולם החפשי", בארצינו הקדושה, מתכנסים להם אנ"ש בירושלים, או במירון, ל"קיבוץ" הגדול, מאות רבות עולים ירושלימה או מירונה, כדי לקיים את צו ה"קיבוץ", עוזבים מאחוריהם בית ובאים לישון באיזו אכסניה לא הכי נוחה, כי כך רצה רבינו, ונשותיהם הצדקניות, אף שנוטלות על שכמם עול כבד, להשאר לבדן בביתן בימים הקדושים ביותר, שמחות הן על כי בדרך זו הן שותפות לעשיית הרצון ההוא, ונוטלות על שכמן את העול כאילו לא היה זה אלא מתנת שמים... ובלילות, בשעת ההתבודדות, או סתם כאשר עולים הרצונות ומתגברים על כל לב ברסלבי, פורצות התפילות מלב כל "וליוצא ולבא אין שלום דרכי ציון אבלות מבלי באי מועד. ועתה מאין יבא עזרינו, אנא נשפוך שיחנו... ועזרינו בזכותו וכוחו שיופתחו במהרה שערי ציון הנעולים, ופתח לנו שער בעת נעילת שער... ונזכה כולנו לבא שמה ברננה ולהשתטח על הציון הקדוש בתפילתנו.." (שארית יצחק, תפילות), והנחלים זורמים אל הים, שאינו מלא לעולם, והרגשות והכיסופין הם משהו שאי אפשר לתארו במילים אנושיות כלל, שאלו גם שאלו את המבוגרים יותר שבינינו, אילו כיסופים, איזו השתוקקות... ואם כבר זכה מאן דהוא להגע, אם כבר מימש מאן דהוא בדרך לא דרך את הרצון העז הזה, הרי שבשובו הוא הפך לשיחת היום ממש, ובפנים משתוממות ומתפלאות, שמחות ומקנאות התקבל אותו האיש בינות לכלל אנ"ש, מאמינים ולא מאמינים, מאמינים וליבם בוכה, מתי יזכו אף הם לכך, מתי - - - אבל, אין מסך של ברזל העמיד בפני תפילותיה של נשמה יהודית, ואין חומה שאינה נפרצת ממהלומות הרצון, וקמעא קמעא, שוב עושים חסידי ברסלב את דרכם לעבר המקום הנכסף, שוב, קמעא קמעא, צועדים חסידי ברסלב, בודדים, אחר כך עשרות, אח"כ מאות, פורצים בהיחבא את המסך, ובצנעה פוקדים את ציון רבינו הקדוש, פקידות חטופות, אבל הם שוב שם. על פני תבל ומלואה, על פני רוב יבשות העולם, הוכרחו אותם חלוצים לנסוע ע"מ להגיע לבסוף לציון הקדוש, העולם כולו ראה אז והביט נדהם על אותם "מטורפים" העושים דרכם על פני עשרות מדינות, פן ואולי יצליחולפקוד לדקות מספר את הציון בסופו של מסלול, אך הם אינם מביטים על שום הפרעה, העולם הזה, על דרכיו הגשמיות הוא מהם והלאה, אל מול עיניהם עומד רק אותו קיר צהוב אשר לרגליו נמצא הקבר, מקום מנוחת רבינו, המקום אותו היווה למשכן לו, המקום שהוכן לו מששת ימי בראשית. וכך נסדק לו המסך, ומשנה לשנה ומתקופה לתקופה הופכת הנסיעה לברת מימוש יותר ויותר, ועדיין, מעטים מאד הם אלו שזכו לעלות אומנה, לומר תיקון הכללי, ומעטים הרבה יותר זכו להיות שם בראש השנה עצמו. וביום בהיר, נפל לו המסך, הדרך, אשר נסללה בתמצית נפשם של כה הרבה חלוצים, הפכה לפתע ביום בהיר אחד לדרך סלולה לרבים, ואין מונע ואין פוצה פה, סעו, לכו באשר תתהלכו! כי פנה יום, וכבר נפל לו המסך. והם נוסעים! וכל שנה, בערב ראש השנה, נסוכה על פניו של כל חסיד ברסלב אותה התרגשות מוסתרת, הן תיכף יבא ויהיה על הציון הקדוש, הן תיכף יתראה פנים אל פנים עם רבו, רבו! הקלה היא בעיניכם? ופרוטה לפרוטה מתאספת, ופרוסת לחם נחסכת, וצרור נקוב הופך לדמי נסיעה שלימה, ובן אוחז ביד אב, וכל חסיד נלהב, כי עוד מעט קט הוא "שם"... אשרינו שזכינו!!! "אמר, הראש השנה שלי עולה על הכל. והיה פלא אצלי, מחמת שהמקורבים אלי מאמינים לי, ולמה לא יזהרו כל האנשים המקורבים אלי שיהיו כולם על ראש השנה, איש לא יעדר, כי כל ענין שלי הוא רק ראש השנה. והזהיר לעשות כרוז שכל מי שסר למשמעתו ומקורב אליו יהיה על ראש השנה אצלו, לא יחסר איש. ומי שזוכה להיות על ראש השנה ראוי לו לשמוח מאד מאד. "אכלו מעדנים ושתו ממתקים כי חדות ה´ היא מעוזכם" וזה נאמר על ראש השנה" (חיי מוהר"ן ת"ג)
)))
