הראליטי שליו

[seaking]

הראליטי שליו

שלום לכולם
כמופרע קשב תמיד נהנתי יותר מספרות לנוער מאשר מספרות למבוגרים. היא קלילה יותר מהירה יותר ופחות עמוסה.
אני לא קורה הרבה אבל כשאני מוצא ספר שתופס אותי אני לא עוזב
לילדים יש את "החופש הגדול וצרות אחרות" שאני ממליץ לכל מי שיש לו ולו קמצוץ של ילד בפנים...
ואחד הספרים לנוער היום הוא משחי הרעב. קראתי את הספר וראיתי א הסרט (שנם חותך הרבה פרטים אבל לא מאבד מהמסר)
האמירה הכואבת ששל המחברת דעתי היא האהבה האבסורדית לראליטי טי-וי ואיך שהפנתה עורף לצופים והפכה להיות כלי שרת בידי הממשל.
אני באופן אישי כאחד שנגד סדרות ראליטי קרא את הספר בשקיקה ושמח שבסרט הדברים עמדו באופן יציב ולא התפספסו...
ממליץ לקרוא לראות את הספר ואת הסרט בהתאמה ולחדול לראות ראליטי

גילוי נאות על הסרט ועל הספר שילמתי מחיר מלא.

תהנו

 

[seaking]

* שלי + תוספת...

על השבוע האחרון על הממסד על מציאות מדומה והפרעות קשב...

אז כולנו (אני מקווה) יודעים שהפרוש המילוני היום לראליטי הוא אינו מציאותי ולא מציאות מדומה אלא מציאות מכוונת מטרה.

הלדים שלנו עם ההפרעת קשב ובלעדיה אינם יודעים זאת... וגם אם יגדו זאת בקול זה יצתרף ל"זה ניסוי חברתי" או "הלוואי שהייתי יכול להיות מפורסם..." והיו מוכנים להשפיל את עצמם בכדי להיות מפורסמים.

העובדה היא שהתוכן שעובר דרך התכניות האלה הנו תוכן שעובר הרבה מסננים והדיאלוג בינינו לבינו אינו הוגן. ליוצר התכנית יש מטרה ספציפית שמשתמשת ביצר המציצנות שלנו כדי להעביר את התכנים.

צורת ההגשה שנראית אמיתית לחלוטין והרבה פעים כוללת אנשים שמוכנים לשתף פעולה מעבירה את התחושה שמה שקורה שם באמת אמיתי והילדים הולכים לאיבוד.

אולי כמבוגרים אנחנו לפעמים תוהים לעצמינו איפה ההפקה מתערבת ואיך אבל אצל ילדים אין את המושגים האלה.

(ולא שזה חדש...) אני זוכר שפעם הייתה תכנית של האבקות... ואבא שלי תמיד היה אומר "זה מבושל"...

שנים אחרי כן.... יצא הסרט "איש העור" - סרט מצויין אם אתם שואלים אותי אבל אני לא מבקר סרטים. מה שהוא מעביר זה על מתאבק בזירה (מבויימת כמובן...) שעקב התמוטטות עצבים (רצח אשתו) יוצא לפרק את מי שרצח אותה בדמות המתאבק שלו "איש העור".
ואז גיליתי שה"מבושל" של אבא שלי לא היה מכוון לעוף או לקוסקוס של סבתי...

אז אני לא אומר לא לראות... אבל אני חושב שצריך להיות ברורים עם הילדים שיבינו שהם רואים מדע בדיוני. ושהמשתתפים (מעצם העובדה שבחרו להשתתף הם שחקנים בתכנית ושהמטרה שלהם היא להתחבב על הקהל והם מוכנים לעשות הכל למען זה...)

המציאות הרבה יותר כואבת... השבוע האחרון שלי היה שבוע מלא שאלות.. על המססד ועל ילדים ועד כמה הם יכולים ללכת לאיבוד ללא ההורים שלהם. וגם כאשר יש מי שדואג להם הממסד הוא אחד המקומות הכי פחות סימפטים ויכול להוות מקל נוסף בגלגלים של ילד שהאופניים שלו מרוסקות גם ככה...

לנו כהורים אני יודע שהפוסט היה ארוך ואני יודע שכל מי שפה לא באמת צריך לשמוע את זה אבל בכל זאת...

כמו שויניקוט הגדיר good enogh mother תזכרו שאנחנו צריכים להיות מספיק טובים ולא הכי טובים אבל אנחנו צריכים להיות שם בשביל הילדים שלנו...

(למי שקרא עד כה - כן זה היה שבוע מאוד מורכב אפילו בשביל יועץ "מופרע" כמוני...)

 

[דוריתקליין1]

יש צדק בדבריך אבל אני לא מופרעת קשב בכלל

אבל אני לא אוהבת את הביטוי מופרע קשב
אנחנו לא מופרעים אנחנו בעלי הפרעת קשב
אני לא מתביישת בכלום אני חברותית יותר יצירתית יותר
חושבת מחוץ לתמונה
אני נלחמת על הילדים שלי כל היום
בביס ונגד כל ההורים שחושבים שהילדים שלי אחרים
אני תמיד מסבירה מזה הפרעת קשב

אנחנו לא מופרעים בילדות קראו לי ככה
ואני ממש לא מסכימה עם ההגדרה
בטח לא אסכים שיקראו לילדי ככה
תיקון טעות

 

[seaking]

מתנצל

הכוונה לא מהמקום של ילד מופרע, אלא מהמילה הפרעה...
שוב סליחה

 

[seaking]

ועוד משהו קטן...

ואולי דווקא בגלל המופרעות שלי - אני ידוע בכך שאני עובד בקצב שאחרים לא מצליחים לעמוד בו... כשאני עושה דברים (בעיקר בעבודה טיפולית) אני ממש מתאבד על העניין. אני לא רואה בעינים, אין לי מעצורים ואני לא רואה שום קושי כמחסום.
קשה לאנשים לעמוד בקצב או בסטדנדרטים שאני מבצע...

נכון לעיתים זה בא לרעתי - במיוחד שאנשים שקשה להם לראות את זה מנסים לחבל... אבל כמו שאמרתי אני לא נותן לזה לעמוד לי בדרך.

בעבודה טיפולית ל"התאבדות" הזו יש משמעות בעיקר עם נוער בסיכון שפתאום מגלה שיש משהו שלא מוותר... שלא עוזב ולא מרפה - יש לזה כוח עצום (אגב לא רק על נוער...)