* הראיון עם רפי רשף *

[t@gel]

* הראיון עם רפי רשף *

מאיה הוד, חברת פורום ``הפרעות אכילה-תמיכה`` באתר ``תפוז``. בתאריך 20/03/01 בשעה 21:05 התראיינה מאיה בתכניתו של רפי רשף, בערוץ 2. תוכן הראיון: (מאיה יורדת במדרגות האולפן). רפי: הסיפור הבא, גם יש לו נגיעה, אבל אחרת, לאינטרנט. זוהי מאיה הוד שבעצם הייתה חולה 8 שנים, הייתה גם באשפוז כפוי ודווקא בגלל היכולת לתקשר עם בחורות אנורקטיות אחרות, היא באיזשהו שלב של יכולת להחלים מהמחלה. (מאיה מתיישבת בפאנל משתתפי התכנית: יוסי פלד, איריס בר-און). (הכתובית נושאת את שמה-``מאיה הוד, האינטרנט חילץ אותך ממחלקה סגורה``). רפי: מאיה שלום מאיה: שלום רפי: מה שלומך קודם כל? מאיה: בסדר גמור, תודה. רפי: אני מבין שזה החל בגיל 15 ושזה כלל כמה וכמה אשפוזים בבית-חולים פסיכיאטריים...לעיתים גם לא מרצון. מאיה: נכון רפי: כמה פעמים? מאיה: האמת...הפסקתי לספור... רפי: עד כדי כך? מאיה: כן, עד כדי כך... רפי: מה הזיכרון הכי טראומטי מאשפוז? מאיה: הכי טראומטי..זה היה במהלך אשפוז בבית-חולים פסיכיאטרי...פשוט טיפול בכוח. אני מתנגדת אז שני אחים תופסים לי את הידיים מאחורי הגב וקושרים אותי למיטה ופשוט דוחפים צינור. זה דבר שקשה לשכוח. רפי: את מדברת כמובן על ניסיון להאכיל אותך בכוח... מאיה: אם זה באוכל, אז אוכל...אם לא אז זה דרך צינור, דרך האף, ישר לקיבה, ולא צריך להתמודד עם אוכל בכלל... רפי: ואיך את מנסה להתנגד? מאיה: אני יודעת שהרבה אחרים נהגו, בדרך כלל, להחזיר מכות לאחים. זה לא עובד בדרך כלל, כי פשוט קוראים לעוד אחים. השיטה שלי, אני אישית אני אף פעם לא הייתי מחזירה מכות. אני הייתי מתפתלת וככה הייתי מצליחה להשתחרר...אבל זה גם זמני... רפי: כלומר את ראית ברופאים ``אויב``... מאיה: בשלב מסוים כן רפי: עכשיו...בעצם היה איזשהו שלב, אני יכול להניח שהמחלה התחילה בגיל ,15 שהבנת שאת חולה... מאיה: כן, אבל לקח לי המון זמן להגיע לשלב הזה... רפי: כמה זמן? מאיה: זה לא היה באשפוז הראשון. אולי בשני ואולי גם זה לא...אני חשבתי שאני סתם עשיתי דיאטה ו``מה כולם רוצים ממני, מה כולם עומדים לי על הראש...מה אני עושה באשפוז בכלל``. בשביל להגיע להבנה שאתה באמת חולה אתה צריך להשלים עם זה שמשהו לא בסדר..לקח לי המון זמן... רפי: כלומר, בשיא השפל הגעת למשקל של 35 קילוגרם... מאיה: כן רפי: היה שלב שהרמת ידיים, אמרת `` אני מוותרת על החיים האלו?``, או שבכלל לא היית מודעת למידת הסיכון, אף פעם? מאיה: גם אם הייתי מודעת, הרבה פעמים...היו המון פעמים שברמתי ידיים...ופשוט לא נתנו לי. רפי: מה זאת אומרת הרמת ידיים? אמרת ``די, לא רוצה יותר?`` מאיה: ``די, לא רוצה יותר...לא רוצה את החיים האלה יותר.``. ובשביל זה יש את השמירה, ופשוט לא נתנו לי לוותר...כל פעם מחדש.. רפי: תגידי, איפה נקודת המפנה, שהפסקת בעצם להיאבק ואמרת בעצם ``אני רוצה לחיות``? מאיה: זה היה אחרי כמה שנים טובות, ואחרי אשפוזים חוזרים בבתי-חולים פסיכיאטרים...היה אשפוז ארוך מאוד של שנה שלמה...שהחלטתי ש``די מספיק לי בבתי-חולים....שאני לא רוצה לבלות את רוב החיים שלי בבתי-חולים ואני רוצה לראות מה יש מעבר לזה...ולא ידעתי מה יש מעבר לזה...כי שנים הייתי בבתי חולים ולא ראיתי מה יש בחוץ. החלטתי שאני מנסה משהו אחר...וניסיתי וגיליתי שיש עולם אחר בחוץ. רפי: איך היום את אוכלת? מאיה: יש ימים כאלה ויש ימים כאלה... רפי: כלומר...רעב זה עוד תכונה זרה לך... מאיה: אני לא מכנה את זה רעב...יותר במונחים של מלא או ריק...זה פחות רעב ושובע...כי גם המנגנון הזה נדפק לי במהלך השנים. רפי: עכשיו, אני מבין שנושא המשקל היום, לא נוח לדבר עליו, שזה נראה לך לא נכון, כמה את שוקלת היום? מאיה: ראשית לא נראה לי שזה דבר חשוב...במיוחד בגלל שאני באתי הנה בקשר לדבר אחר שאני עוסקת בו, ומי שאני מייצגת אותן, לא היו רוצות שאני אדבר על זה... רפי: כן, אני מייד אגיע אתך לזה...אבל את לא יכולה בעצם להגיד שזה מאחורייך... מאיה: זה לא מאחוריי, לא. אבל אני חושבת שהדבר החשוב יותר הוא איך אתה מרגיש עם עצמך ופחות המשקל. רפי: כן, ולכן גם המסקנה שלך הייתה, מה שפתר האינטרנט, שדווקא שיצא לך להיות באשפוז או במקומות אחרים עם כמה אנורקטיות, התחרות הזו עשתה רק רע, כלומר הפכה לתחרות שלישית...מי מוריד יותר... מאיה: בכמה מקומות כן... רפי: באינטרנט...? מאיה: מה שטוב באינטרנט שזה באמת...אנחנו לא רואות אחת את השניה וזה אנונימי...ובאמת הרבה בנות רואות אותי פעם ראשונה, ואני מניחה שזה קצת ילחיץ אותי. אבל אנחנו מדברות יותר על איך אנחנו מרגישות ומעבירות כל יום ביומו, אם היה יום טוב או יום רע, ולא מדברות על משקלים ולא מדברות על עליות, ירידות...פשוט זה גורם לתחרות שאני לא חושבת שהיא חיובית. רפי: את בסך הכל במחשבה חיובית נכון? מאיה: אני, אני חושבת שכן... רפי: יכולה לחשוב על העתיד... מאיה: כן, אני חושבת שאני בדרך הנכונה... רפי: מסוגלת לחשוב מה תעשי היום בעוד 5 שנים? מאיה: מה אני אעשה...כן, אני חושבת כבר על לימודים, עבודה שאני כבר עושה אותה ונראה מה הלאה.... רפי: כן יוסי... יוסי: סיפור מאוד אנושי...אבל אולי עכשיו כשאני מקשיב למאיה..אז אולי היא משדרת שגם כשאתה נמצא בתהומות רחוקים ועמוקים, יש תקווה, והיא מסמלת משהו מהתקווה הזו, שהיא לא בטוחה, אבל היא חושבת שהיא בדרך החוצה...זה אולי החלק, לדעתי, הכי מרשים בסיפור הזה. אנחנו עוד לא היינו שם, אבל ממה שמאיה אמרה, קשה מאוד להיחלץ משם... רפי: לא רק שקשה להיחלץ, אלא גם קשה מאוד להבין...כלומר, אני יכול להניח שהאינסטינקט אומר ``בואי, ניתן לך בכוח שניצל ועוף ונתגבר על הבעיה, נכון?`` מאיה: וזה הרבה פעמים דווקא מחריף את הבעיה, כי אז מגיעים לדברים שאם מכריחים אותך לאכול אתה תמיד יכול למצוא את האפשרויות להוציא את זה... ודווקא שזה בא בכפייה, אז הרבה יותר קשה להשלים עם הבעיה... איריס: זה יוצר אנטי... מאיה: המון אנטי... איריס: זה יוצר התנגדויות וזה בעצם מחמיץ את המטרה...זה כמו שיגידו לבחורה ``כמה ששמנת`` או שבעל יגיד לאישתו ``כמה את שמנה``, בדיעבד היא תכפיל את משקלה...אבל אני מאוד שמחה שבחרת בחיים ויופי שזה עזר לך, אבל לא חסר הקטע החברתי קצת? בואי נאמר שלו היית יכולה להיפגש עם בנות שעברו חוויות כמוך, שזו חוויה לא קלה...אילו הייתן יכולות לשבת ביחד... רפי: (מתפרץ וקוטע את דבריה של איריס) לא בנסיבות של, את יודעת, בית-חולים או משהו... איריס: (קוטעת את רפי) לא , לא אשפוז...ממש לא... רפי: (ממשיך בדבריו) אלא בפורום חברתי שאת היית שולטת בו, אולי זה היה יכול להיות שוו-ערך לאינטרנט? מאיה: אני עדיין חושבת שפגישה לפעמים יכולה דווקא רק להזיק... רפי: מאיה...שתהיי מאושרת ובריאה, ונורא תודה על היכולת לשתף את כולנו בבעיה ובסיפור שלך... תודה רבה.... -סוף הראיון-

 

[עופרי-]

אני מודה לך..שוב

 

[פו]

לדבורה החמודה

לא ראיתי אותך בראיון אמל רפי רשף אני טיפוס שאוהב לברוח לישון מוקדם, שמה שיותר מהר יעברו הימים. קראתי את תוכן הראיון וחשתי אמפתיה, גם אני אחרי אישפוזים חוזרים ונשנים ועכשיו אני חיה בתחושה של בזבוז שביזבזתי את חיי בבתי חולים ואני מרגישה עם זה רע.

 

[הדבורה מאיה]

רק תדעי שאת לא לבד עם כל זה...

כפי שראית, פו יקרה, אנחנו פה הרבה בנות עם קשת ענקית של בעיות מכל הסוגים. אני מזמינה אותך לדפדף לעמוד הקודם (יורדים עד למטה ולוחצים על הספר הקודם). יש שם הסבר מקיף על הפורום שלנו תחת הכותרת ``לחברים החדשים``, וכן גם הסבר שלי על מה שהיה אצל רפי רשף... אנחנו פה בשבילך תמיד, כפי שתקראי שם... מאיה

 

[t@gel]

*תגובתה של מאיה *

יקרים אהובים שלי - מאת הדבורה מאיה אז רציתי קצת לספר לכם על מה שהיה אתמול ועל הימים שלפניו. אז קודם כל, אתחיל מזה שזו לי הפעם הראשונה שאני מספרת את סיפורי לפני קהל. ובטח שלא בטלויזיה או בכל פרום תיקשורתי אחר. אז למה עשיתי את זה? אז ככה. במקור הייתי אמורה להופיע כנציגה של משפחת תפוז ככלל ושל הפורום שלנו בפרט - כדוגמה לתמיכה דרך האינטרנט. ככה פנו אלי, ככה הסכמתי לבוא אחרי המון המון לבטים וחששות. מהשיחה עם התחקרנית, וגם מהשיחה המוקדמת עם רפי רשף, הבנתי שהם רוצים באמת להתמקד באינטרנט בתוכנית זו, והכניסה לסיפור האישי שלי היא רק לצורך חזרה לדיבור על הפורום שלנו ומה שהוא נותן לי ולאחרים. עד כאן התוכנית, שהייתה מאוד מקובלת עלי. רק שאחרי החשיפה, לא נתנו לי לחזור ולדבר על תפוז ועל הפורום ועל דברים נוספים שניראו לי כל כך חשובים ושיננתי לי אותם בראש כל היום. ומכאן נבאה לה האכזבה. אני כן חושבת שהצלחתי להעביר מסרים מסויימים שהיו גם כן חשובים, אבל פיספסתי חלק ניחר ממה שרציתי לספר על הפורום המקסים שלנו. וזה כמובן מבלי לחדור לאישיות של אף אחד ואחת כאן......אני מקווה שזה ברור. מה שכן, כבר הספקתי לראות שמות חדשים, וגם תגובות חיוביות למה שעשיתי. אני מניחה שלא כולם רואים זאת כך, אבל תדעו לכם שהתמיכה שלכם והעמידה מאחורי נתנה לי את האומץ והכוח לבוא לטלויזיה ולספר, בתקווה שאחרים יבינו את המסר של עד כמה אפשר לקבל תמיכה דרך האינטרנט. כל פעם ששיקשקתי, והיו המון רגעים כאלו - חשבתי עליכם. ואתם נתתם לי את הכוח להמשיך קדימה. והמון המון תודות מגיעות לכולכם. אני אוהבת אתכם תמיד, בכל עת וזמן. ואני נשארת מאיה שלכם ורק שלכם למרות שלשם כבר חובר פרצוף, ואני מאוד מקווה שזה לא יפריע לנו פה בהמשך. אוהבת אתכם יותר מכל דבר אחר שלכם תמיד תמיד מאיה