הראיון עם רפי רשף
מאיה הוד, חברת פורום ``הפרעות אכילה-תמיכה`` באתר ``תפוז``. בתאריך 20/03/01 בשעה 21:05 התראיינה מאיה בתכניתו של רפי רשף, בערוץ 2. תוכן הראיון: (מאיה יורדת במדרגות האולפן). רפי: הסיפור הבא, גם יש לו נגיעה, אבל אחרת, לאינטרנט. זוהי מאיה הוד שבעצם הייתה חולה 8 שנים, הייתה גם באשפוז כפוי ודווקא בגלל היכולת לתקשר עם בחורות אנורקטיות אחרות, היא באיזשהו שלב של יכולת להחלים מהמחלה. (מאיה מתיישבת בפאנל משתתפי התכנית: יוסי פלד, איריס בר-און). (הכתובית נושאת את שמה-``מאיה הוד, האינטרנט חילץ אותך ממחלקה סגורה``). רפי: מאיה שלום מאיה: שלום רפי: מה שלומך קודם כל? מאיה: בסדר גמור, תודה. רפי: אני מבין שזה החל בגיל 15 ושזה כלל כמה וכמה אשפוזים בבית-חולים פסיכיאטריים...לעיתים גם לא מרצון. מאיה: נכון רפי: כמה פעמים? מאיה: האמת...הפסקתי לספור... רפי: עד כדי כך? מאיה: כן, עד כדי כך... רפי: מה הזיכרון הכי טראומטי מאשפוז? מאיה: הכי טראומטי..זה היה במהלך אשפוז בבית-חולים פסיכיאטרי...פשוט טיפול בכוח. אני מתנגדת אז שני אחים תופסים לי את הידיים מאחורי הגב וקושרים אותי למיטה ופשוט דוחפים צינור. זה דבר שקשה לשכוח. רפי: את מדברת כמובן על ניסיון להאכיל אותך בכוח... מאיה: אם זה באוכל, אז אוכל...אם לא אז זה דרך צינור, דרך האף, ישר לקיבה, ולא צריך להתמודד עם אוכל בכלל... רפי: ואיך את מנסה להתנגד? מאיה: אני יודעת שהרבה אחרים נהגו, בדרך כלל, להחזיר מכות לאחים. זה לא עובד בדרך כלל, כי פשוט קוראים לעוד אחים. השיטה שלי, אני אישית אני אף פעם לא הייתי מחזירה מכות. אני הייתי מתפתלת וככה הייתי מצליחה להשתחרר...אבל זה גם זמני... רפי: כלומר את ראית ברופאים ``אויב``... מאיה: בשלב מסוים כן רפי: עכשיו...בעצם היה איזשהו שלב, אני יכול להניח שהמחלה התחילה בגיל ,15 שהבנת שאת חולה... מאיה: כן, אבל לקח לי המון זמן להגיע לשלב הזה... רפי: כמה זמן? מאיה: זה לא היה באשפוז הראשון. אולי בשני ואולי גם זה לא...אני חשבתי שאני סתם עשיתי דיאטה ו``מה כולם רוצים ממני, מה כולם עומדים לי על הראש...מה אני עושה באשפוז בכלל``. בשביל להגיע להבנה שאתה באמת חולה אתה צריך להשלים עם זה שמשהו לא בסדר..לקח לי המון זמן... רפי: כלומר, בשיא השפל הגעת למשקל של 35 קילוגרם... מאיה: כן רפי: היה שלב שהרמת ידיים, אמרת `` אני מוותרת על החיים האלו?``, או שבכלל לא היית מודעת למידת הסיכון, אף פעם? מאיה: גם אם הייתי מודעת, הרבה פעמים...היו המון פעמים שברמתי ידיים...ופשוט לא נתנו לי. רפי: מה זאת אומרת הרמת ידיים? אמרת ``די, לא רוצה יותר?`` מאיה: ``די, לא רוצה יותר...לא רוצה את החיים האלה יותר.``. ובשביל זה יש את השמירה, ופשוט לא נתנו לי לוותר...כל פעם מחדש.. רפי: תגידי, איפה נקודת המפנה, שהפסקת בעצם להיאבק ואמרת בעצם ``אני רוצה לחיות``? מאיה: זה היה אחרי כמה שנים טובות, ואחרי אשפוזים חוזרים בבתי-חולים פסיכיאטרים...היה אשפוז ארוך מאוד של שנה שלמה...שהחלטתי ש``די מספיק לי בבתי-חולים....שאני לא רוצה לבלות את רוב החיים שלי בבתי-חולים ואני רוצה לראות מה יש מעבר לזה...ולא ידעתי מה יש מעבר לזה...כי שנים הייתי בבתי חולים ולא ראיתי מה יש בחוץ. החלטתי שאני מנסה משהו אחר...וניסיתי וגיליתי שיש עולם אחר בחוץ. רפי: איך היום את אוכלת? מאיה: יש ימים כאלה ויש ימים כאלה... רפי: כלומר...רעב זה עוד תכונה זרה לך... מאיה: אני לא מכנה את זה רעב...יותר במונחים של מלא או ריק...זה פחות רעב ושובע...כי גם המנגנון הזה נדפק לי במהלך השנים. רפי: עכשיו, אני מבין שנושא המשקל היום, לא נוח לדבר עליו, שזה נראה לך לא נכון, כמה את שוקלת היום? מאיה: ראשית לא נראה לי שזה דבר חשוב...במיוחד בגלל שאני באתי הנה בקשר לדבר אחר שאני עוסקת בו, ומי שאני מייצגת אותן, לא היו רוצות שאני אדבר על זה... רפי: כן, אני מייד אגיע אתך לזה...אבל את לא יכולה בעצם להגיד שזה מאחורייך... מאיה: זה לא מאחוריי, לא. אבל אני חושבת שהדבר החשוב יותר הוא איך אתה מרגיש עם עצמך ופחות המשקל. רפי: כן, ולכן גם המסקנה שלך הייתה, מה שפתר האינטרנט, שדווקא שיצא לך להיות באשפוז או במקומות אחרים עם כמה אנורקטיות, התחרות הזו עשתה רק רע, כלומר הפכה לתחרות שלישית...מי מוריד יותר... מאיה: בכמה מקומות כן... רפי: באינטרנט...? מאיה: מה שטוב באינטרנט שזה באמת...אנחנו לא רואות אחת את השניה וזה אנונימי...ובאמת הרבה בנות רואות אותי פעם ראשונה, ואני מניחה שזה קצת ילחיץ אותי. אבל אנחנו מדברות יותר על איך אנחנו מרגישות ומעבירות כל יום ביומו, אם היה יום טוב או יום רע, ולא מדברות על משקלים ולא מדברות על עליות, ירידות...פשוט זה גורם לתחרות שאני לא חושבת שהיא חיובית. רפי: את בסך הכל במחשבה חיובית נכון? מאיה: אני, אני חושבת שכן... רפי: יכולה לחשוב על העתיד... מאיה: כן, אני חושבת שאני בדרך הנכונה... רפי: מסוגלת לחשוב מה תעשי היום בעוד 5 שנים? מאיה: מה אני אעשה...כן, אני חושבת כבר על לימודים, עבודה שאני כבר עושה אותה ונראה מה הלאה.... רפי: כן יוסי... יוסי: סיפור מאוד אנושי...אבל אולי עכשיו כשאני מקשיב למאיה..אז אולי היא משדרת שגם כשאתה נמצא בתהומות רחוקים ועמוקים, יש תקווה, והיא מסמלת משהו מהתקווה הזו, שהיא לא בטוחה, אבל היא חושבת שהיא בדרך החוצה...זה אולי החלק, לדעתי, הכי מרשים בסיפור הזה. אנחנו עוד לא היינו שם, אבל ממה שמאיה אמרה, קשה מאוד להיחלץ משם... רפי: לא רק שקשה להיחלץ, אלא גם קשה מאוד להבין...כלומר, אני יכול להניח שהאינסטינקט אומר ``בואי, ניתן לך בכוח שניצל ועוף ונתגבר על הבעיה, נכון?`` מאיה: וזה הרבה פעמים דווקא מחריף את הבעיה, כי אז מגיעים לדברים שאם מכריחים אותך לאכול אתה תמיד יכול למצוא את האפשרויות להוציא את זה... ודווקא שזה בא בכפייה, אז הרבה יותר קשה להשלים עם הבעיה... איריס: זה יוצר אנטי... מאיה: המון אנטי... איריס: זה יוצר התנגדויות וזה בעצם מחמיץ את המטרה...זה כמו שיגידו לבחורה ``כמה ששמנת`` או שבעל יגיד לאישתו ``כמה את שמנה``, בדיעבד היא תכפיל את משקלה...אבל אני מאוד שמחה שבחרת בחיים ויופי שזה עזר לך, אבל לא חסר הקטע החברתי קצת? בואי נאמר שלו היית יכולה להיפגש עם בנות שעברו חוויות כמוך, שזו חוויה לא קלה...אילו הייתן יכולות לשבת ביחד... רפי: (מתפרץ וקוטע את דבריה של איריס) לא בנסיבות של, את יודעת, בית-חולים או משהו... איריס: (קוטעת את רפי) לא , לא אשפוז...ממש לא... רפי: (ממשיך בדבריו) אלא בפורום חברתי שאת היית שולטת בו, אולי זה היה יכול להיות שוו-ערך לאינטרנט? מאיה: אני עדיין חושבת שפגישה לפעמים יכולה דווקא רק להזיק... רפי: מאיה...שתהיי מאושרת ובריאה, ונורא תודה על היכולת לשתף את כולנו בבעיה ובסיפור שלך... תודה רבה.... -סוף הראיון-
מאיה הוד, חברת פורום ``הפרעות אכילה-תמיכה`` באתר ``תפוז``. בתאריך 20/03/01 בשעה 21:05 התראיינה מאיה בתכניתו של רפי רשף, בערוץ 2. תוכן הראיון: (מאיה יורדת במדרגות האולפן). רפי: הסיפור הבא, גם יש לו נגיעה, אבל אחרת, לאינטרנט. זוהי מאיה הוד שבעצם הייתה חולה 8 שנים, הייתה גם באשפוז כפוי ודווקא בגלל היכולת לתקשר עם בחורות אנורקטיות אחרות, היא באיזשהו שלב של יכולת להחלים מהמחלה. (מאיה מתיישבת בפאנל משתתפי התכנית: יוסי פלד, איריס בר-און). (הכתובית נושאת את שמה-``מאיה הוד, האינטרנט חילץ אותך ממחלקה סגורה``). רפי: מאיה שלום מאיה: שלום רפי: מה שלומך קודם כל? מאיה: בסדר גמור, תודה. רפי: אני מבין שזה החל בגיל 15 ושזה כלל כמה וכמה אשפוזים בבית-חולים פסיכיאטריים...לעיתים גם לא מרצון. מאיה: נכון רפי: כמה פעמים? מאיה: האמת...הפסקתי לספור... רפי: עד כדי כך? מאיה: כן, עד כדי כך... רפי: מה הזיכרון הכי טראומטי מאשפוז? מאיה: הכי טראומטי..זה היה במהלך אשפוז בבית-חולים פסיכיאטרי...פשוט טיפול בכוח. אני מתנגדת אז שני אחים תופסים לי את הידיים מאחורי הגב וקושרים אותי למיטה ופשוט דוחפים צינור. זה דבר שקשה לשכוח. רפי: את מדברת כמובן על ניסיון להאכיל אותך בכוח... מאיה: אם זה באוכל, אז אוכל...אם לא אז זה דרך צינור, דרך האף, ישר לקיבה, ולא צריך להתמודד עם אוכל בכלל... רפי: ואיך את מנסה להתנגד? מאיה: אני יודעת שהרבה אחרים נהגו, בדרך כלל, להחזיר מכות לאחים. זה לא עובד בדרך כלל, כי פשוט קוראים לעוד אחים. השיטה שלי, אני אישית אני אף פעם לא הייתי מחזירה מכות. אני הייתי מתפתלת וככה הייתי מצליחה להשתחרר...אבל זה גם זמני... רפי: כלומר את ראית ברופאים ``אויב``... מאיה: בשלב מסוים כן רפי: עכשיו...בעצם היה איזשהו שלב, אני יכול להניח שהמחלה התחילה בגיל ,15 שהבנת שאת חולה... מאיה: כן, אבל לקח לי המון זמן להגיע לשלב הזה... רפי: כמה זמן? מאיה: זה לא היה באשפוז הראשון. אולי בשני ואולי גם זה לא...אני חשבתי שאני סתם עשיתי דיאטה ו``מה כולם רוצים ממני, מה כולם עומדים לי על הראש...מה אני עושה באשפוז בכלל``. בשביל להגיע להבנה שאתה באמת חולה אתה צריך להשלים עם זה שמשהו לא בסדר..לקח לי המון זמן... רפי: כלומר, בשיא השפל הגעת למשקל של 35 קילוגרם... מאיה: כן רפי: היה שלב שהרמת ידיים, אמרת `` אני מוותרת על החיים האלו?``, או שבכלל לא היית מודעת למידת הסיכון, אף פעם? מאיה: גם אם הייתי מודעת, הרבה פעמים...היו המון פעמים שברמתי ידיים...ופשוט לא נתנו לי. רפי: מה זאת אומרת הרמת ידיים? אמרת ``די, לא רוצה יותר?`` מאיה: ``די, לא רוצה יותר...לא רוצה את החיים האלה יותר.``. ובשביל זה יש את השמירה, ופשוט לא נתנו לי לוותר...כל פעם מחדש.. רפי: תגידי, איפה נקודת המפנה, שהפסקת בעצם להיאבק ואמרת בעצם ``אני רוצה לחיות``? מאיה: זה היה אחרי כמה שנים טובות, ואחרי אשפוזים חוזרים בבתי-חולים פסיכיאטרים...היה אשפוז ארוך מאוד של שנה שלמה...שהחלטתי ש``די מספיק לי בבתי-חולים....שאני לא רוצה לבלות את רוב החיים שלי בבתי-חולים ואני רוצה לראות מה יש מעבר לזה...ולא ידעתי מה יש מעבר לזה...כי שנים הייתי בבתי חולים ולא ראיתי מה יש בחוץ. החלטתי שאני מנסה משהו אחר...וניסיתי וגיליתי שיש עולם אחר בחוץ. רפי: איך היום את אוכלת? מאיה: יש ימים כאלה ויש ימים כאלה... רפי: כלומר...רעב זה עוד תכונה זרה לך... מאיה: אני לא מכנה את זה רעב...יותר במונחים של מלא או ריק...זה פחות רעב ושובע...כי גם המנגנון הזה נדפק לי במהלך השנים. רפי: עכשיו, אני מבין שנושא המשקל היום, לא נוח לדבר עליו, שזה נראה לך לא נכון, כמה את שוקלת היום? מאיה: ראשית לא נראה לי שזה דבר חשוב...במיוחד בגלל שאני באתי הנה בקשר לדבר אחר שאני עוסקת בו, ומי שאני מייצגת אותן, לא היו רוצות שאני אדבר על זה... רפי: כן, אני מייד אגיע אתך לזה...אבל את לא יכולה בעצם להגיד שזה מאחורייך... מאיה: זה לא מאחוריי, לא. אבל אני חושבת שהדבר החשוב יותר הוא איך אתה מרגיש עם עצמך ופחות המשקל. רפי: כן, ולכן גם המסקנה שלך הייתה, מה שפתר האינטרנט, שדווקא שיצא לך להיות באשפוז או במקומות אחרים עם כמה אנורקטיות, התחרות הזו עשתה רק רע, כלומר הפכה לתחרות שלישית...מי מוריד יותר... מאיה: בכמה מקומות כן... רפי: באינטרנט...? מאיה: מה שטוב באינטרנט שזה באמת...אנחנו לא רואות אחת את השניה וזה אנונימי...ובאמת הרבה בנות רואות אותי פעם ראשונה, ואני מניחה שזה קצת ילחיץ אותי. אבל אנחנו מדברות יותר על איך אנחנו מרגישות ומעבירות כל יום ביומו, אם היה יום טוב או יום רע, ולא מדברות על משקלים ולא מדברות על עליות, ירידות...פשוט זה גורם לתחרות שאני לא חושבת שהיא חיובית. רפי: את בסך הכל במחשבה חיובית נכון? מאיה: אני, אני חושבת שכן... רפי: יכולה לחשוב על העתיד... מאיה: כן, אני חושבת שאני בדרך הנכונה... רפי: מסוגלת לחשוב מה תעשי היום בעוד 5 שנים? מאיה: מה אני אעשה...כן, אני חושבת כבר על לימודים, עבודה שאני כבר עושה אותה ונראה מה הלאה.... רפי: כן יוסי... יוסי: סיפור מאוד אנושי...אבל אולי עכשיו כשאני מקשיב למאיה..אז אולי היא משדרת שגם כשאתה נמצא בתהומות רחוקים ועמוקים, יש תקווה, והיא מסמלת משהו מהתקווה הזו, שהיא לא בטוחה, אבל היא חושבת שהיא בדרך החוצה...זה אולי החלק, לדעתי, הכי מרשים בסיפור הזה. אנחנו עוד לא היינו שם, אבל ממה שמאיה אמרה, קשה מאוד להיחלץ משם... רפי: לא רק שקשה להיחלץ, אלא גם קשה מאוד להבין...כלומר, אני יכול להניח שהאינסטינקט אומר ``בואי, ניתן לך בכוח שניצל ועוף ונתגבר על הבעיה, נכון?`` מאיה: וזה הרבה פעמים דווקא מחריף את הבעיה, כי אז מגיעים לדברים שאם מכריחים אותך לאכול אתה תמיד יכול למצוא את האפשרויות להוציא את זה... ודווקא שזה בא בכפייה, אז הרבה יותר קשה להשלים עם הבעיה... איריס: זה יוצר אנטי... מאיה: המון אנטי... איריס: זה יוצר התנגדויות וזה בעצם מחמיץ את המטרה...זה כמו שיגידו לבחורה ``כמה ששמנת`` או שבעל יגיד לאישתו ``כמה את שמנה``, בדיעבד היא תכפיל את משקלה...אבל אני מאוד שמחה שבחרת בחיים ויופי שזה עזר לך, אבל לא חסר הקטע החברתי קצת? בואי נאמר שלו היית יכולה להיפגש עם בנות שעברו חוויות כמוך, שזו חוויה לא קלה...אילו הייתן יכולות לשבת ביחד... רפי: (מתפרץ וקוטע את דבריה של איריס) לא בנסיבות של, את יודעת, בית-חולים או משהו... איריס: (קוטעת את רפי) לא , לא אשפוז...ממש לא... רפי: (ממשיך בדבריו) אלא בפורום חברתי שאת היית שולטת בו, אולי זה היה יכול להיות שוו-ערך לאינטרנט? מאיה: אני עדיין חושבת שפגישה לפעמים יכולה דווקא רק להזיק... רפי: מאיה...שתהיי מאושרת ובריאה, ונורא תודה על היכולת לשתף את כולנו בבעיה ובסיפור שלך... תודה רבה.... -סוף הראיון-