שונאת את בריטני
New member
הראיון עם סלאש- חלק 1
כמו שאמרתי- הראיון עם סלאש מ-1991 ברולינג סטון. דילגתי על די הרבה, אבל המראיין שאל הרבה מאוד על שירים באלבום, מתי הוא יוצא ועוד על מיני דברים שהיום ברורים לנו מאליו. בכל מקרה, אנג'וי. ג'ק דניאלס כפול, וקוקאין, גלידה, וסנדוויץ'. חמש ורבע אחרי הצהרים בשבת, בלה שרדונה, מסעדה במעוצבת בסגנון צרפתי בלוס אנג'לס, ושם יושב סלאש, הגיטריסט הראשי של גאנז נ רוזס, בחלק המצועצע של החדר. "תנסה את אלה, הם טובים" הוא אומר, שהמלצר מביא פלטה של מאפים. הוא נוגס בטורט ושותה, הזמן שהוא מדבר בשקט, באופן צלול ופיכח נגד המוניטין שלו כשתיין. אבל סלאש, שלאחרונה נעשה לבן 25, נשאר ל אאוטסיידר בסביבה הזאת. למרות המעמד הגבוה שנוצר לו בהיררכיית הרוק של לוס אנג'לס, הוא עדיין לא יכול להשיג הזמנה של הרגע האחרון במסעדה היומרנית הזאת אחרי שהראיון נגמר. לא ביג דיל. הוא והחברה הקבועה שלו אוכלים במקום אחר הלילה, ואחר עוצרים ליד חנות סקס מנוונת כדי לקנות מתנות לחג המולד, כולל כותונת משוגעים לזמר של הלקה, אקסל רוז. החודשים האחרונים של 1990 היו קדחתניים בשביל סלאש. בנוסף על העבודה למגעים האחרונים של האלבום השני, הוא ערך חזרות עם הלהקה למופע רוק בריו 2 שיתקיים החודש בברזיל. למעשה סלאש עבד בלי הפסקה במשך השנה האחרונה. הלהקה עשתה הופעה במופע צדקה, תרמה כמה חומרים לפסקול של "ימי הרעם" והקליטה עוד 30 שירים לאלבום החדש. בנוסף, סלאש ארגן פגישה עם איגי פופ , בוב דילן, מייקל ג'קסון ולני קרביץ, בין האחרים. והשנה זה הולך להיות יותר מתוח- האלבום של הלהקה סוף סוף משוחרר, הם מתכננים לצאת לסיבוב הופעות מפלצתי, ולנגן את השיר החדש שלהם מאז 1988, הפעם ככוכבים. עבר הרבה זמן. סלאש, ששמו האמיתי הוא סול האדסון, הוא תושב לוס אנג'לס מאז הוריו עברו לשם מאנגליה בשנות השבעים המוקדמות. אמא של סלאש, אולה האדסון מעצבת תלבושות מקצועית, תפרה תלבושות בשביל ג'ון לנון, דיאנה רוס, והאחיות פוינטר, בעוד שאביו אנתוני האדסון ,האומן, יצר עטיפות לאלבומים לאומנים כמו ניל יאנג וג'וני מיטשל. גודל בסביבה הניאו-היפית בשכונת לורל קניון- לה הוא עדיין קורא בית, סול הצעיר הראה אינסטינקטים יצירתיים כבר בגיל צעיר. הוא היה אומן נלהב, ואפילו תרם כמה ציורי חיות ל- The Bestiary ספר שירים שמעולם לא פורסם של ג'וני מיטשל, שהיה שכן. "הוא מצייר מאז שהוא היה מסוגל להרים עיפרון" אומרת אולה האדסון, שמוסיפה שהוא גדל בבית מאוד אוהב. "הייתי בשוק כשקראתי דברים שנשמעו כאילו עזבתי על מפתן דלת בתוך סל. הם גורמים לזה להראות כאילו אף פעם לא הייתה לא משפחה והוא גדל ברחובות כמו איזה פושטק, אבל זה לא נכון. זה הכול חלק מהתדמית שלו, לא הכול עור וקעקועים". כשהוריו נפרדו באמצע שנות השבעים, סלאש היה צריך להתרגל לדמות אף יוצאת דופן- דייויד בואי. "אמא שלי יצאה דייויד ממש אחרי שהי נפרדה מאבא שלי" הוא אומר. "הייתי מבלה איתו עם אשתו והם הבן שלהם זואי, כשהייתי צעיר, לא אהבתי אותו ממש כי הוא היה הבחור החדש בבית, הייתי ממש כעוס". היום, סלאש התפייס עם בואי , והוא מבלה איתו לעיתים קרובות כשלוחות הזמנים שלהם מאפשרים. אם החיים בבית לא היו מזהירים, בית הספר היה גרוע יותר. ביישן ומנוכר, סלאש העדיף לצייר תמונות של דינוזאורים ולרכוב על אופניים מאשר לעשות את שיעורי הבית שלו. "היה לי שיער ארוך, והבתי ספר שהלכתי אליהם היו מלאים בילדים של בנקאים וסוכני נדל"ן, הוא אומר "אף אחד מהם לא בא מאותו רקע כמו שלי". הוא הועף שוב ושוב מבית הספר, סלאש היה מתבודד שלא היו לו הרבה חברים, עד שלקח את הגיטרה ליד. "הילדים מסביבי השתנו, ופתאום הייתי יותר פופולרי כי הייתי מנגן בגיטרה". הוא התחיל להתעניין בכלי לראשונה, בהשפעה מסטיבן אדלר, שהיה גם רוכב אופניים, ומאוחר יותר היה למתופף של גאנז נ רוזס. לפני גאנז נ רוזס, סלאש הופיע בכמה להקות ברים, ושירת כחלק קטן מהאנסבל של הפאנק. ואז הוא התחבר עם סטיבן אדלר, עם אקסל רוז, שגורש מאינדיאנה, ועם איזי סטרדלין, ששימשו כהמשך היחידה עד 1985, כהשם התחברו עם הבסיסט דאף מקאגן. אחרי ההצלחה העצומה של אלבום הבכורה שלהם- Appetite for Destruction והמיני אלבום שבא אחריו- G n' R Liesהלהקה התמודדה עם בעיה גדולה. הלהקה הוחרמה בעקבות המילים של השיר "One in a Million" שכלו שימוש חוזר במילים "הומו" ו"כושי". האשמה של הגזענות במיוחד, פגעה בסלאש, שאביו לבן ואמו שחורה. "כשאקסל בא עם השיר, וממש רצה לעשות אותו, אמרתי שאני לא חושב שזה ממש בסדר.“ הוא אומר.
כמו שאמרתי- הראיון עם סלאש מ-1991 ברולינג סטון. דילגתי על די הרבה, אבל המראיין שאל הרבה מאוד על שירים באלבום, מתי הוא יוצא ועוד על מיני דברים שהיום ברורים לנו מאליו. בכל מקרה, אנג'וי. ג'ק דניאלס כפול, וקוקאין, גלידה, וסנדוויץ'. חמש ורבע אחרי הצהרים בשבת, בלה שרדונה, מסעדה במעוצבת בסגנון צרפתי בלוס אנג'לס, ושם יושב סלאש, הגיטריסט הראשי של גאנז נ רוזס, בחלק המצועצע של החדר. "תנסה את אלה, הם טובים" הוא אומר, שהמלצר מביא פלטה של מאפים. הוא נוגס בטורט ושותה, הזמן שהוא מדבר בשקט, באופן צלול ופיכח נגד המוניטין שלו כשתיין. אבל סלאש, שלאחרונה נעשה לבן 25, נשאר ל אאוטסיידר בסביבה הזאת. למרות המעמד הגבוה שנוצר לו בהיררכיית הרוק של לוס אנג'לס, הוא עדיין לא יכול להשיג הזמנה של הרגע האחרון במסעדה היומרנית הזאת אחרי שהראיון נגמר. לא ביג דיל. הוא והחברה הקבועה שלו אוכלים במקום אחר הלילה, ואחר עוצרים ליד חנות סקס מנוונת כדי לקנות מתנות לחג המולד, כולל כותונת משוגעים לזמר של הלקה, אקסל רוז. החודשים האחרונים של 1990 היו קדחתניים בשביל סלאש. בנוסף על העבודה למגעים האחרונים של האלבום השני, הוא ערך חזרות עם הלהקה למופע רוק בריו 2 שיתקיים החודש בברזיל. למעשה סלאש עבד בלי הפסקה במשך השנה האחרונה. הלהקה עשתה הופעה במופע צדקה, תרמה כמה חומרים לפסקול של "ימי הרעם" והקליטה עוד 30 שירים לאלבום החדש. בנוסף, סלאש ארגן פגישה עם איגי פופ , בוב דילן, מייקל ג'קסון ולני קרביץ, בין האחרים. והשנה זה הולך להיות יותר מתוח- האלבום של הלהקה סוף סוף משוחרר, הם מתכננים לצאת לסיבוב הופעות מפלצתי, ולנגן את השיר החדש שלהם מאז 1988, הפעם ככוכבים. עבר הרבה זמן. סלאש, ששמו האמיתי הוא סול האדסון, הוא תושב לוס אנג'לס מאז הוריו עברו לשם מאנגליה בשנות השבעים המוקדמות. אמא של סלאש, אולה האדסון מעצבת תלבושות מקצועית, תפרה תלבושות בשביל ג'ון לנון, דיאנה רוס, והאחיות פוינטר, בעוד שאביו אנתוני האדסון ,האומן, יצר עטיפות לאלבומים לאומנים כמו ניל יאנג וג'וני מיטשל. גודל בסביבה הניאו-היפית בשכונת לורל קניון- לה הוא עדיין קורא בית, סול הצעיר הראה אינסטינקטים יצירתיים כבר בגיל צעיר. הוא היה אומן נלהב, ואפילו תרם כמה ציורי חיות ל- The Bestiary ספר שירים שמעולם לא פורסם של ג'וני מיטשל, שהיה שכן. "הוא מצייר מאז שהוא היה מסוגל להרים עיפרון" אומרת אולה האדסון, שמוסיפה שהוא גדל בבית מאוד אוהב. "הייתי בשוק כשקראתי דברים שנשמעו כאילו עזבתי על מפתן דלת בתוך סל. הם גורמים לזה להראות כאילו אף פעם לא הייתה לא משפחה והוא גדל ברחובות כמו איזה פושטק, אבל זה לא נכון. זה הכול חלק מהתדמית שלו, לא הכול עור וקעקועים". כשהוריו נפרדו באמצע שנות השבעים, סלאש היה צריך להתרגל לדמות אף יוצאת דופן- דייויד בואי. "אמא שלי יצאה דייויד ממש אחרי שהי נפרדה מאבא שלי" הוא אומר. "הייתי מבלה איתו עם אשתו והם הבן שלהם זואי, כשהייתי צעיר, לא אהבתי אותו ממש כי הוא היה הבחור החדש בבית, הייתי ממש כעוס". היום, סלאש התפייס עם בואי , והוא מבלה איתו לעיתים קרובות כשלוחות הזמנים שלהם מאפשרים. אם החיים בבית לא היו מזהירים, בית הספר היה גרוע יותר. ביישן ומנוכר, סלאש העדיף לצייר תמונות של דינוזאורים ולרכוב על אופניים מאשר לעשות את שיעורי הבית שלו. "היה לי שיער ארוך, והבתי ספר שהלכתי אליהם היו מלאים בילדים של בנקאים וסוכני נדל"ן, הוא אומר "אף אחד מהם לא בא מאותו רקע כמו שלי". הוא הועף שוב ושוב מבית הספר, סלאש היה מתבודד שלא היו לו הרבה חברים, עד שלקח את הגיטרה ליד. "הילדים מסביבי השתנו, ופתאום הייתי יותר פופולרי כי הייתי מנגן בגיטרה". הוא התחיל להתעניין בכלי לראשונה, בהשפעה מסטיבן אדלר, שהיה גם רוכב אופניים, ומאוחר יותר היה למתופף של גאנז נ רוזס. לפני גאנז נ רוזס, סלאש הופיע בכמה להקות ברים, ושירת כחלק קטן מהאנסבל של הפאנק. ואז הוא התחבר עם סטיבן אדלר, עם אקסל רוז, שגורש מאינדיאנה, ועם איזי סטרדלין, ששימשו כהמשך היחידה עד 1985, כהשם התחברו עם הבסיסט דאף מקאגן. אחרי ההצלחה העצומה של אלבום הבכורה שלהם- Appetite for Destruction והמיני אלבום שבא אחריו- G n' R Liesהלהקה התמודדה עם בעיה גדולה. הלהקה הוחרמה בעקבות המילים של השיר "One in a Million" שכלו שימוש חוזר במילים "הומו" ו"כושי". האשמה של הגזענות במיוחד, פגעה בסלאש, שאביו לבן ואמו שחורה. "כשאקסל בא עם השיר, וממש רצה לעשות אותו, אמרתי שאני לא חושב שזה ממש בסדר.“ הוא אומר.
