הקש ששבר את גב הגמל
- פותח הנושא supernova
- פורסם בתאריך
מוכר.
כשהייתי נערה, שנים היא הייתה בסה"כ במצב "תקין" ותפקדה ועדיין אני זוכרת את הפחד שהיא השרתה בי, את האשמה, את התחושה שאני היא הסיבה לזה שהקשר ביננו כ"כ רע, את החוסר אותנטיות מולה ומול כל העולם.
ואני זוכרת טוב טוב את הרגע שבו אזרתי אומץ להתעלות על כל אלו ולעמוד מולה. אני מניחה שאבא שלי הצליח לשקף לה שההתנהגות שלה לא תקינה והיא לקחה אותי לשיחה ( בפעם הראשונה אי פעם ) ובעצם אמרה לי במילים אחרות ומבולבלות שהיא חולה. השיחה התרחשה כשהייתי בערך בת 15 וירידת אסימון בפועל קרתה בערך שנתיים אחרי. זה רגע אופטימי במיוחד בעיני כי זה גם הרגע שבו מתחילה ההחלמה.
ותודה לך, שחלקת. זה לא מובן מאליו לא לרגיש לבד עם זה.
כשהייתי נערה, שנים היא הייתה בסה"כ במצב "תקין" ותפקדה ועדיין אני זוכרת את הפחד שהיא השרתה בי, את האשמה, את התחושה שאני היא הסיבה לזה שהקשר ביננו כ"כ רע, את החוסר אותנטיות מולה ומול כל העולם.
ואני זוכרת טוב טוב את הרגע שבו אזרתי אומץ להתעלות על כל אלו ולעמוד מולה. אני מניחה שאבא שלי הצליח לשקף לה שההתנהגות שלה לא תקינה והיא לקחה אותי לשיחה ( בפעם הראשונה אי פעם ) ובעצם אמרה לי במילים אחרות ומבולבלות שהיא חולה. השיחה התרחשה כשהייתי בערך בת 15 וירידת אסימון בפועל קרתה בערך שנתיים אחרי. זה רגע אופטימי במיוחד בעיני כי זה גם הרגע שבו מתחילה ההחלמה.
ותודה לך, שחלקת. זה לא מובן מאליו לא לרגיש לבד עם זה.
הקש ששבר את גב הגמל
אני מתארת לעצמי שרובכן לא תזהו עם הקטע הבא, אבל תדעו שאני מאוד מזדהה איתכן. עם האובדן, עם החוסר ועם הגעגוע למשהו שהיה ולא יהיה יותר. עד היום לא מצאתי מקום מתאים יותר לתכנים שמעסיקים אותי.
זה קטע שכתבתי בסדנאת כתיבה ואני מקווה שהוא מעביר משהו ממה שהרגשתי.
הקש ששבר את גב הגמל
הקש ששבר את גב הגמל התרחש ביומולדת של אבא שלי. חגיגות היומולדת התחילו כשהיא גילתה שקבענו לשבת במסעדה ותקפה את אבא שלי. היא התחילה להכות אותו ותוך כדי דחפה אותו ככה שהוא נפל על הספה. רגילים לסיטואציות שכאלה, ומנסים להעמיד פני 'בחזרה לשגרה' המשכנו כרגיל לחגיגות היומולדת. כשחזרנו בא איתנו החבר שהיה לי באותה תקופה. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא הגיע אליי הביתה, אחרי כמעט שנה. הם ישבו בסלון כשהלכתי לכיוון המסדרון של הבית, לקחת משהו מהחדר. הגעתי לדלתות החדרים, שהיו נעולות, לכל מקרה. אין לדעת מה יקרה כשלא נהיה כאן. היא ציירה גרפיטי של קללות נאצה ענקיות ובצבע שחור על הדלתות. "supernova זונה מקוללת" ועוד כמה שכאלה שאני באמת לא מעוניינת לזכור.
רק רציתי שלי ולחבר שלי יהיה נעים אצלנו בבית. גם אם זה רק לכמה רגעים. החלטתי שזהו, זה הרגע שלי. כבר שנים שאני מחכה לו, לפרץ האומץ הזה. העדות הכתובה שנשארה על הדלתות היא בדיוק מה שהייתי צריכה. אחרי כמה בירורים, הרמתי טלפון למוקד החירום של מד"א. תוך כדי החיוג אני כמו שומעת את שני השדונים שיושבים לי על הכתפיים. אחד מהם מצייר לי איך זה יראה כשייקחו אותה. שהיא תלחם בכל הכוח. שכנראה שיצטרכו להכניס לזה זריקה עם חומר הרדמה וייקחו אותה משם בכוח, כמו שלוקחים חיה. הוא מזכיר לי שזה הדבר הכי גרוע שיכולתי לעלות על דעתי לעשות לה. השני מזכיר לי שהיא סובלת. שזה נורא לחיות בעולם שבו כולם מנסים להרע לך. שבו כולם עוקבים אחריך, מקללים אותך. שאין לך פרטיות. שכל מה שאתה עושה מדווח. שיש לך שבב בראש. שגם המשפחה שלך מפנה לך עורף. שיננתי לעצמי את מה שלמדתי- ככל שאנחנו משאירים אותה יותר זמן נוצר נזק תמידי ושיש פחות סיכוי שהיא תחזור לקדמותה. כשהתקשרה אליי הפסיכיאטרית התורנית הסברתי לה שככל הנראה היא תתנגד לבדיקה. היא הסבירה לי ,כמו כל שאר הפסיכיאטרים שאיתם דיברתי עד היום, שאם זה יקרה אין לה מה לעשות. הסברתי לה שרק בעבור הסיכוי שמשהו יהיה הפעם שונה אני מוכנה לשלם לה בעבור ביקור. אחרי כמה שעות, היא הגיעה. חיכיתי לה. הכנסתי אותה הביתה בחשאי. אימא שלי הייתה מאחורי הדלת של החדר שלה. נעולה. הפסיכיאטרית דפקה עליה בעדינות הציגה את עצמה ואימא שלי ,כצפוי, סירבה לפתוח או לדבר איתה. לקחתי אותה לסיבוב בבית הראיתי לה את הדלתות, הראיתי לה את מכונת הכביסה שהיא הרסה עם פטיש, סיפרתי לה כל מה שקרה, שזה ככה כבר חמש שנים ככה, שהמצב רק הולך ומתדרדר. היא חזרה לדלת וניסתה לשכנע את אמא שלי לדבר איתה. היא המשיכה לסרב, אבל דיברה ודיברה מעבר לדלת הסגורה והפסיכיאטרית המשיכה לשאול שאלות. בניגוד לסירוב המוצהר, היא שפכה הכול. היא דיברה על השבב ועל השכנות הלא קיימות. בסיום, הפסיכיאטרית הודיעה לי שמדובר במשהו שאומנם לא מסתדר עם החוק היבש, כי החוק היבש לא נרטב אף פעם, אבל שהיא תוציא צו אשפוז בכפייה.
אני לא הייתי שם כשבאו לקחת אותה. אני רק ראיתי את המשקפיים שלה שנשארו בבית, שבורות על הרצפה. את השפופרת של הטלפון שהיה לה ליד המיטה זרוקה במקום אחר כשהחוט שמחבר אותה לבסיס קרוע. כמה אירוני זה, כשבאו לקחת אותה כדי לטפל בה היא ניסתה לזעוק לעזרה. אבא שלי אמר שהוא פתח להם את הדלת והלך לחכות בגינה הציבורית מאחורי הבית. גם משם הוא שמע אותה צורחת. נשארתי שם, בבית. לבד. מנסה לסדר ולנקות את הבית ולאסוף את שברי האגרטל שהיא זרקה על אבא שלי ונשארו על הרצפה מלפני כמה שנים. בתקווה שאולי, לסדר את הבית יסדר לי גם את החיים.
אני מתארת לעצמי שרובכן לא תזהו עם הקטע הבא, אבל תדעו שאני מאוד מזדהה איתכן. עם האובדן, עם החוסר ועם הגעגוע למשהו שהיה ולא יהיה יותר. עד היום לא מצאתי מקום מתאים יותר לתכנים שמעסיקים אותי.
זה קטע שכתבתי בסדנאת כתיבה ואני מקווה שהוא מעביר משהו ממה שהרגשתי.
הקש ששבר את גב הגמל
הקש ששבר את גב הגמל התרחש ביומולדת של אבא שלי. חגיגות היומולדת התחילו כשהיא גילתה שקבענו לשבת במסעדה ותקפה את אבא שלי. היא התחילה להכות אותו ותוך כדי דחפה אותו ככה שהוא נפל על הספה. רגילים לסיטואציות שכאלה, ומנסים להעמיד פני 'בחזרה לשגרה' המשכנו כרגיל לחגיגות היומולדת. כשחזרנו בא איתנו החבר שהיה לי באותה תקופה. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא הגיע אליי הביתה, אחרי כמעט שנה. הם ישבו בסלון כשהלכתי לכיוון המסדרון של הבית, לקחת משהו מהחדר. הגעתי לדלתות החדרים, שהיו נעולות, לכל מקרה. אין לדעת מה יקרה כשלא נהיה כאן. היא ציירה גרפיטי של קללות נאצה ענקיות ובצבע שחור על הדלתות. "supernova זונה מקוללת" ועוד כמה שכאלה שאני באמת לא מעוניינת לזכור.
רק רציתי שלי ולחבר שלי יהיה נעים אצלנו בבית. גם אם זה רק לכמה רגעים. החלטתי שזהו, זה הרגע שלי. כבר שנים שאני מחכה לו, לפרץ האומץ הזה. העדות הכתובה שנשארה על הדלתות היא בדיוק מה שהייתי צריכה. אחרי כמה בירורים, הרמתי טלפון למוקד החירום של מד"א. תוך כדי החיוג אני כמו שומעת את שני השדונים שיושבים לי על הכתפיים. אחד מהם מצייר לי איך זה יראה כשייקחו אותה. שהיא תלחם בכל הכוח. שכנראה שיצטרכו להכניס לזה זריקה עם חומר הרדמה וייקחו אותה משם בכוח, כמו שלוקחים חיה. הוא מזכיר לי שזה הדבר הכי גרוע שיכולתי לעלות על דעתי לעשות לה. השני מזכיר לי שהיא סובלת. שזה נורא לחיות בעולם שבו כולם מנסים להרע לך. שבו כולם עוקבים אחריך, מקללים אותך. שאין לך פרטיות. שכל מה שאתה עושה מדווח. שיש לך שבב בראש. שגם המשפחה שלך מפנה לך עורף. שיננתי לעצמי את מה שלמדתי- ככל שאנחנו משאירים אותה יותר זמן נוצר נזק תמידי ושיש פחות סיכוי שהיא תחזור לקדמותה. כשהתקשרה אליי הפסיכיאטרית התורנית הסברתי לה שככל הנראה היא תתנגד לבדיקה. היא הסבירה לי ,כמו כל שאר הפסיכיאטרים שאיתם דיברתי עד היום, שאם זה יקרה אין לה מה לעשות. הסברתי לה שרק בעבור הסיכוי שמשהו יהיה הפעם שונה אני מוכנה לשלם לה בעבור ביקור. אחרי כמה שעות, היא הגיעה. חיכיתי לה. הכנסתי אותה הביתה בחשאי. אימא שלי הייתה מאחורי הדלת של החדר שלה. נעולה. הפסיכיאטרית דפקה עליה בעדינות הציגה את עצמה ואימא שלי ,כצפוי, סירבה לפתוח או לדבר איתה. לקחתי אותה לסיבוב בבית הראיתי לה את הדלתות, הראיתי לה את מכונת הכביסה שהיא הרסה עם פטיש, סיפרתי לה כל מה שקרה, שזה ככה כבר חמש שנים ככה, שהמצב רק הולך ומתדרדר. היא חזרה לדלת וניסתה לשכנע את אמא שלי לדבר איתה. היא המשיכה לסרב, אבל דיברה ודיברה מעבר לדלת הסגורה והפסיכיאטרית המשיכה לשאול שאלות. בניגוד לסירוב המוצהר, היא שפכה הכול. היא דיברה על השבב ועל השכנות הלא קיימות. בסיום, הפסיכיאטרית הודיעה לי שמדובר במשהו שאומנם לא מסתדר עם החוק היבש, כי החוק היבש לא נרטב אף פעם, אבל שהיא תוציא צו אשפוז בכפייה.
אני לא הייתי שם כשבאו לקחת אותה. אני רק ראיתי את המשקפיים שלה שנשארו בבית, שבורות על הרצפה. את השפופרת של הטלפון שהיה לה ליד המיטה זרוקה במקום אחר כשהחוט שמחבר אותה לבסיס קרוע. כמה אירוני זה, כשבאו לקחת אותה כדי לטפל בה היא ניסתה לזעוק לעזרה. אבא שלי אמר שהוא פתח להם את הדלת והלך לחכות בגינה הציבורית מאחורי הבית. גם משם הוא שמע אותה צורחת. נשארתי שם, בבית. לבד. מנסה לסדר ולנקות את הבית ולאסוף את שברי האגרטל שהיא זרקה על אבא שלי ונשארו על הרצפה מלפני כמה שנים. בתקווה שאולי, לסדר את הבית יסדר לי גם את החיים.
עצוב מאוד, עצוב לקרא.
האם הטיפול מועיל?
האם היא מצליחה להרגע?
איך את מרגישה?
לטעמי, עשית נכון, בשבילה--מקוה שתטופל ותירגע.
האם ה'סדר' בבית אכן סידר לך את החיים, לאחרים, לנוחים יותר?
איך אבא שלך מגיב--ההתמודדות שלו בכלל לא פשוטה.
סדנת כתיבה היא נהדרת--ומקוה שתעזור לך להשתחרר.
מאחלת לך טוב.
האם הטיפול מועיל?
האם היא מצליחה להרגע?
איך את מרגישה?
לטעמי, עשית נכון, בשבילה--מקוה שתטופל ותירגע.
האם ה'סדר' בבית אכן סידר לך את החיים, לאחרים, לנוחים יותר?
איך אבא שלך מגיב--ההתמודדות שלו בכלל לא פשוטה.
סדנת כתיבה היא נהדרת--ומקוה שתעזור לך להשתחרר.
מאחלת לך טוב.
כן, עצוב
אמממ...הטיפול מועיל, בעיקרון.
היא מחוברת למציאות. היא רגועה, לא אלימה ונעימה.
אבל היא לא באמת מתפקדת וישנה רוב הזמן.
היום כבר אין לי ספק שעשיתי נכון. גם לסביבה שלי ( שרובה התנגדה לאשפוז).
סדר פיזי עוזר מעט לסדר ת'בלאגן. אבל לצערי גיליתי שמספר שנים גבוה בחוסר אונים ובחוסר וודאות לא נמחק כ"כ מהר.
מרגישה שאני צריכה התחלה חדשה.
אבא שלי נראה לי קצת מיואש.
ו..תודה.
אמממ...הטיפול מועיל, בעיקרון.
היא מחוברת למציאות. היא רגועה, לא אלימה ונעימה.
אבל היא לא באמת מתפקדת וישנה רוב הזמן.
היום כבר אין לי ספק שעשיתי נכון. גם לסביבה שלי ( שרובה התנגדה לאשפוז).
סדר פיזי עוזר מעט לסדר ת'בלאגן. אבל לצערי גיליתי שמספר שנים גבוה בחוסר אונים ובחוסר וודאות לא נמחק כ"כ מהר.
מרגישה שאני צריכה התחלה חדשה.
אבא שלי נראה לי קצת מיואש.
ו..תודה.
הרצון והמודעות להתחלה
חדשה הם כבר מצב שעלית על הדרך,
מאחלת לך הצלחה.
נראה לי שצריך ללמודלשים את השנים הקשות מאחור,
להשקיע בלעשות זאת.
אבא שלך מיואש, כי כל השנים ניסה להסתיר/להכחיש,
ועכשיו הכל על 'השולחן' והוא צריך להתמודד עם 'לבד' כשפיזיית הוא לא לבד.
הוא עם אשה חולה.
מאחלת לך שיהיו לך הכוחות להתמודד ולבנות לך את חייך,
שיהיו חיים טובים מאושרים ומלאי חיוניות.
חדשה הם כבר מצב שעלית על הדרך,
מאחלת לך הצלחה.
נראה לי שצריך ללמודלשים את השנים הקשות מאחור,
להשקיע בלעשות זאת.
אבא שלך מיואש, כי כל השנים ניסה להסתיר/להכחיש,
ועכשיו הכל על 'השולחן' והוא צריך להתמודד עם 'לבד' כשפיזיית הוא לא לבד.
הוא עם אשה חולה.
מאחלת לך שיהיו לך הכוחות להתמודד ולבנות לך את חייך,
שיהיו חיים טובים מאושרים ומלאי חיוניות.
סנטה רוזה6
New member
ריגשת אותי והיממת אותי.
מאחלת לך שבאמת יהיה יותר קל בהמשך.
SUPERNOVA האם באמת זה היה כך, כל כך קשה,
האשפוז של אמך?
למה את חושבת ש"רובנו לא נזדהה" עם מה שכתבת? להיפך, דווקא מאחר שלא עברתי
מצב קשה כזה, אני ממש משתוממת על כוח החיים שלך. ועם ההתפעלות מכוח החיים, אני מרגישה יד שנכנסת לי ללב ומועכת אותו ומכאיבה.
אבל מה קורה עכשיו? איפה בעצם אמא שלך?
כל הזמן אני חוזרת ושואלת אותה שאלה...
תכתבי עוד בפורום, הכל מתאים.
האשפוז של אמך?
למה את חושבת ש"רובנו לא נזדהה" עם מה שכתבת? להיפך, דווקא מאחר שלא עברתי
מצב קשה כזה, אני ממש משתוממת על כוח החיים שלך. ועם ההתפעלות מכוח החיים, אני מרגישה יד שנכנסת לי ללב ומועכת אותו ומכאיבה.
אבל מה קורה עכשיו? איפה בעצם אמא שלך?
כל הזמן אני חוזרת ושואלת אותה שאלה...
תכתבי עוד בפורום, הכל מתאים.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.