הקשיש והמקטרת
ידעתי לנצל את בקרי אותו חורף, ולפני הגעתי לעבודה ביקרתי בקביעות בחוף הים. אם רציתי להיחשף לרשמים גבוהים, או שמא רק בדקתי את אותה עצה, שניתנה לי בחינם מאותה אישה…אין אני יודע. אך, בוקר בוקר מצאתי את דרכי לאותו חוף ים מבודד וריק מאנשים, בעונה זו של השנה. אהבתי את הבדידות, אהבתי את העובדה, שהים לרשותי, ללא הפרעות. באותו בוקר, מתוך עצלות או הרצון לשנות את הרגלי, עשיתי את דרכי לחוף אחר. הרוח נשבה בחוזקה והגלים התנפצו זה בזה ונשפכו על החוף, השמים היו אפורים ואיני יכול לזכור אם היו מכוסים בעננים. יש לי הרצון לחשוב שהיה זה יום מעונן מאוד. בדומה לחבריו, גם חוף זה היה שומם מאנשים ורק בודדים נראו מרחוק. הוצאתי את מקטרתי ופיטמתי אותה בטבק מתקתק, נתתי ללהבת המצית לאחוז בטבק ושאפתי את העשן לתוכי. אווירה של כבדות עם תחושת חשיבות וגאווה מוזרה פקדו אותי מיד. המחשבות לא איחרו להגיע ואני שקעתי בעצמי… בזוית עיני הבחנתי בדמות של אדם קשיש, שהתעמל ליד המים. בעודי מניח רגל על רגל, חלפה במוחי מחשבה, אשר נזפה בי, באומרה, שאותו קשיש מצא את הכוח והרצון להתעמל, ואני יושב כאן ומעשן… משהו לא נעים דבק בי, היה לי קשה לראות את אותו קשיש מתרוצץ על החוף, ובאותו הזמן אותי, צעיר היושב על אותו ספסל ומעשן מקטרת. הקשיש נכנס לתוך המים, "לעזאזל, לי קר כאן, במעיל עור ועל ספסל יבש!" היה ברור לי שאני אשאר במקומי ולא הייתה לי כל כוונה להוריד את בגדי ולהיכנס למים. ואם זה המצב, אולי עדיף שאפסיק לשפוט את עצמי?! כך ישבתי, נאבק במחשבותי ומביט באותו קשיש, הטובל במי הים הקרים. ראיתי אותו יוצא מהמים, מתנגב וצועד בצעדים קלים לעבר היציאה, לידה ישבתי אני . ניסיתי, שלא לפגוש את עיניו והבטתי הרחק לעבר האופק. הוא עצר לידי, חייך ובירך אותי בבוקר טוב. הנדתי בראשי ובירכתי אותו בחזרה… "המקטרת שלך, האם העשן מזיק כעשן סיגריות?" – הוא שאל בנועם. "אני מעשן רק שלוש פעמים בשבוע" – שמעתי את עצמי יורה, ללא מחשבה, בהתגוננות מופרזת!!! תודה לאותו קשיש ולאותם כוחות שהפגישו בינינו, שאפשרו לי כמה שניות של ראיה מעמיקה ולמידה של עצמי; שקרי ומנגנוני ההגנה הרבים שבי!
ידעתי לנצל את בקרי אותו חורף, ולפני הגעתי לעבודה ביקרתי בקביעות בחוף הים. אם רציתי להיחשף לרשמים גבוהים, או שמא רק בדקתי את אותה עצה, שניתנה לי בחינם מאותה אישה…אין אני יודע. אך, בוקר בוקר מצאתי את דרכי לאותו חוף ים מבודד וריק מאנשים, בעונה זו של השנה. אהבתי את הבדידות, אהבתי את העובדה, שהים לרשותי, ללא הפרעות. באותו בוקר, מתוך עצלות או הרצון לשנות את הרגלי, עשיתי את דרכי לחוף אחר. הרוח נשבה בחוזקה והגלים התנפצו זה בזה ונשפכו על החוף, השמים היו אפורים ואיני יכול לזכור אם היו מכוסים בעננים. יש לי הרצון לחשוב שהיה זה יום מעונן מאוד. בדומה לחבריו, גם חוף זה היה שומם מאנשים ורק בודדים נראו מרחוק. הוצאתי את מקטרתי ופיטמתי אותה בטבק מתקתק, נתתי ללהבת המצית לאחוז בטבק ושאפתי את העשן לתוכי. אווירה של כבדות עם תחושת חשיבות וגאווה מוזרה פקדו אותי מיד. המחשבות לא איחרו להגיע ואני שקעתי בעצמי… בזוית עיני הבחנתי בדמות של אדם קשיש, שהתעמל ליד המים. בעודי מניח רגל על רגל, חלפה במוחי מחשבה, אשר נזפה בי, באומרה, שאותו קשיש מצא את הכוח והרצון להתעמל, ואני יושב כאן ומעשן… משהו לא נעים דבק בי, היה לי קשה לראות את אותו קשיש מתרוצץ על החוף, ובאותו הזמן אותי, צעיר היושב על אותו ספסל ומעשן מקטרת. הקשיש נכנס לתוך המים, "לעזאזל, לי קר כאן, במעיל עור ועל ספסל יבש!" היה ברור לי שאני אשאר במקומי ולא הייתה לי כל כוונה להוריד את בגדי ולהיכנס למים. ואם זה המצב, אולי עדיף שאפסיק לשפוט את עצמי?! כך ישבתי, נאבק במחשבותי ומביט באותו קשיש, הטובל במי הים הקרים. ראיתי אותו יוצא מהמים, מתנגב וצועד בצעדים קלים לעבר היציאה, לידה ישבתי אני . ניסיתי, שלא לפגוש את עיניו והבטתי הרחק לעבר האופק. הוא עצר לידי, חייך ובירך אותי בבוקר טוב. הנדתי בראשי ובירכתי אותו בחזרה… "המקטרת שלך, האם העשן מזיק כעשן סיגריות?" – הוא שאל בנועם. "אני מעשן רק שלוש פעמים בשבוע" – שמעתי את עצמי יורה, ללא מחשבה, בהתגוננות מופרזת!!! תודה לאותו קשיש ולאותם כוחות שהפגישו בינינו, שאפשרו לי כמה שניות של ראיה מעמיקה ולמידה של עצמי; שקרי ומנגנוני ההגנה הרבים שבי!
