הקרמבו
הבטחתי פעם קינוח או לא?
)
איך שמגיע הקיץ, אני מתגעגעת לחורף. כזאת אני, לא בא לי טוב כל השמש הקופחת הזו. שלא תבינו אותי לא נכון, אני אוהבת קיץ, אבל במינון. נניח חודש חורף חודש קיץ וחוזר חלילה היה יכול להיות שילוב מעניין.
בגדי החורף שלי יושבים בארון בודדים וגלמודים. אני משוגעת על כפפות למשל. כפפות מעור לבן שמגיעות עד המרפק, עם שכמייה קטנה שחורה, שהידיים הלבנות מגיחות ממנה בנונשלנט, כפפות מנומרות קצרצרות שחושפות את פרק כף היד, כשאני אוחזת את הסיגריה עם פומית ארוכה, שלא יחרכו לי הכפפות...
כפפות מעור בצבע זהב, שבקצה שלהן יש שלושה כפתורים, שהולמות את שמחת הסריג השחורה הצמודה הארוכה שלי, שיש לה שרוולי עטלף, וכולה משובצת בקטעי פנינים ונטיפי זהב קטנטנים שמפוזרים בצורה רנדומלית על החזה והירכיים.
כפפות התחרה הויטאז׳ שקניתי באיזה שוק פשפשים בברלין שמשלימות את אפודת האנגורה הלבנה שלי...
אני גם אוהבת מגפיים, מגפי הבוקרים הירוקות שלי עם הריקמה הכחולה בקצה, שמתלבשות נהדר על גינס כחול צמוד, או מגפיים גבוהים וצמודים על עקב גבוה עם כפתורים לכל האורך בסגנון ויקטוריאני....
מעיל הצמר החום - שוקולד עם הפרווה בקצה, הארוך והסקסי, עם חגורה למותני, או המעיל הירוק הקלאסי שהיה של סבתי, שקנתה בשוויץ, ולעולם אינו יוצא מהאופנה.
וגרביונים.
רק תתנו לי סיבה לגרוב גרביונים, ואני שם. שקופים לגמרי, ורק פס אחורי לבן עבה לאורך הרגל, עם חצאית שחורה בגזרת ׳סיגר׳, או מתחרה שחורה, אטומים ומבריקים בצבע ברונזה עמוק, גרביוני רשת בצבע ארגמן, ביריות וגרבי ירך שנצמדות עם פס תחרה לרגל, באופן שהופך את טקס ההתפשטות לאיטי ומעורר...
תנו לי חורף ואני פורחת!
אבל אין חורף בלי קרמבו.
הדבר האהוב עלי זה לפצל את הקרמבו ל2 חלקים, לאחוז ביד אחת את קליפת השוקולד הדקיקה שבתוכה מקצף בטעם מוקה, וללקק אותו לאט לאט, ורק בסוף לאכול את קליפת השוקולד בתאווה.
ולבסוף הביסקוויט.
מתוק להחריד זה העסק הזה, אבל שווה כל ליקוק, וכל נגיסה, במיוחד כששנינו ביחד, מצטופפים מתחת למטריה, כשהכל נרטב, ואנחנו רבים בלשונותינו על הפירור האחרון של הביסקוויט, מלקקים אחד משפתי השניה את שאריות המוקה, וצוללים לנשיקה עמוקה ודחוסה, שעושה חם ונעים מבפנים, וגם קצת רטוב, אבל לא מהגשם.
אחר כך נמשיך למיטה הרכה, בדרך אליה נקלף אחד מהשנייה את השכבות לאט לאט, נפרום כפתורים, תנשק לצווארי, תסיר ממנו את שרשרת הפנינים שלא תיקרע בלהט התגופפות, תחפש בידיך את מגע בשרי מתחת לשכבות, ואז תפשיט אותי מתחתוני, כשגרבי הירך והמגפיים עדיין לגופי, תרים בדוחק את חצאיתי, תאחוז בתאווה את שדי, ותנסה לשווא לשחרר אותם מהחזייה, ותסתבך.
תמיד אתה מסתבך עם החזייה שלי.
עם כל המיומנות המפוארת שלך בפתיחת חזיות, אתה תמיד נקלע לקשיים כשמדובר בחזיות שלי!
׳מה זה, כל כך הרבה קרסים׳, הלכת לאיבוד, אתה מנסה להוציא את השד מתוך הבד בו הוא נתון, אך הוא מסרב לצאת,
בסוף אעזור לך, ואתיר את הקרסים בעצמי, כשאתה כבר נלהב ומזדרז ליטול את השד בפיך, לנשוך, ללקק, ללעוס, אני נאנחת כשאתה לועס אותו, ללא רחמים, כאילו היה דבר מאכל אליו אתה מתאווה.
אני כבר שלחתי יד מלוקקת לתוך תחתוניך, להטריף את הכיפה הרוטטת שלך למגע אצבעותי המלוקקות, שמשרטטות עיגולים בתפר בין הכיפה לבין העור הנמתח, המתמלא, המתעבה.
ואז אסתובב ואעמוד על ברכי ועל מרפקי, ואתה תושיט ידך, ותחפון ותחפור בפלחי ישבני, בשפתי הפעורות, תחדיר אגודל עבה פנימה ותעסה עם אצבעותיך האחרות את כל אשר סביב, תלקק את כל הנתיב הלח והמזמין, באיטיות, תוריד את תחתוניך, ותחזיק את איברך בפתח שפתי, ואז תהלום ותחדור נלהב, נרגש, כשאתה מושך את שערותי מעורפי, מרים את ראשי כנגדך ונושך את תנוך אוזני.
אתה מוסיף לצאת ולהיכנס בקצב גובר, אשכיך מכים בי כשאתה חודר אותי לכל אורך איברך הניצב, ומחזיק בלחיי ישבני כאופה הלש את הבצק, מכה וחובט, וחודר בכל הכח העומד לך. אתה כבר קרוב, אבל לא ממהר, ורגע לפני האל חזור, אתה יוצא, לוקח רגע אויר, והופך אותי על גבי.
אני אוהבת כשאתה עושה בי כך, כאילו הייתי שלך.
לוקח אותי בנחישות, אך נסוג ברגע האחרון, ואז נרגעים רגע, מורידים הילוך, ומתחילים שוב, כאילו מההתחלה.
מסירים את שאריות הבגדים, מלטפים, מנשקים.
אתה מסתובב, מתמקם עם איברך מעל פי, ויוצא למסע למעמקי חלצי, בלשונך ואצבעותיך, מרחיק את השפתיים באצבעות נחושות מהדגדגן, ומעביר את סנתרך עטור הזיפים על הכפתור הרוטט, נושק לשפתיי בשפתיך, אוסף את בשרניותן לפיך, ואני לוכדת בפי את איברך, מיטיבה לבלוע אותו במלואו כשלשוני מטיילת עליו מבפנים.
אנחנו רוקדים לצלילי מחול החרבות, אגני מתרומם כנגד פיך, איברך מנסה לחמוק מעט החוצה אך הוא לכוד, אני יונקת אותו בשיא העוצמה, נשנקת ונטולת אוויר אך לא מרפה.
אתה מגביר את הקצב ומזיין את פי, כשאתה מזיין אותי בלשונך, וממולל את מרכז העונג שלי בין אגודל לאצבע, ללא הפוגה.
ברקע רועם הרעם, הגשם ניתך לגגות הבתים.
בפנים אנו בוערים באש החיים.
רועדים ומתפרקים.
הבטחתי פעם קינוח או לא?
)איך שמגיע הקיץ, אני מתגעגעת לחורף. כזאת אני, לא בא לי טוב כל השמש הקופחת הזו. שלא תבינו אותי לא נכון, אני אוהבת קיץ, אבל במינון. נניח חודש חורף חודש קיץ וחוזר חלילה היה יכול להיות שילוב מעניין.
בגדי החורף שלי יושבים בארון בודדים וגלמודים. אני משוגעת על כפפות למשל. כפפות מעור לבן שמגיעות עד המרפק, עם שכמייה קטנה שחורה, שהידיים הלבנות מגיחות ממנה בנונשלנט, כפפות מנומרות קצרצרות שחושפות את פרק כף היד, כשאני אוחזת את הסיגריה עם פומית ארוכה, שלא יחרכו לי הכפפות...
כפפות מעור בצבע זהב, שבקצה שלהן יש שלושה כפתורים, שהולמות את שמחת הסריג השחורה הצמודה הארוכה שלי, שיש לה שרוולי עטלף, וכולה משובצת בקטעי פנינים ונטיפי זהב קטנטנים שמפוזרים בצורה רנדומלית על החזה והירכיים.
כפפות התחרה הויטאז׳ שקניתי באיזה שוק פשפשים בברלין שמשלימות את אפודת האנגורה הלבנה שלי...
אני גם אוהבת מגפיים, מגפי הבוקרים הירוקות שלי עם הריקמה הכחולה בקצה, שמתלבשות נהדר על גינס כחול צמוד, או מגפיים גבוהים וצמודים על עקב גבוה עם כפתורים לכל האורך בסגנון ויקטוריאני....
מעיל הצמר החום - שוקולד עם הפרווה בקצה, הארוך והסקסי, עם חגורה למותני, או המעיל הירוק הקלאסי שהיה של סבתי, שקנתה בשוויץ, ולעולם אינו יוצא מהאופנה.
וגרביונים.
רק תתנו לי סיבה לגרוב גרביונים, ואני שם. שקופים לגמרי, ורק פס אחורי לבן עבה לאורך הרגל, עם חצאית שחורה בגזרת ׳סיגר׳, או מתחרה שחורה, אטומים ומבריקים בצבע ברונזה עמוק, גרביוני רשת בצבע ארגמן, ביריות וגרבי ירך שנצמדות עם פס תחרה לרגל, באופן שהופך את טקס ההתפשטות לאיטי ומעורר...
תנו לי חורף ואני פורחת!
אבל אין חורף בלי קרמבו.
הדבר האהוב עלי זה לפצל את הקרמבו ל2 חלקים, לאחוז ביד אחת את קליפת השוקולד הדקיקה שבתוכה מקצף בטעם מוקה, וללקק אותו לאט לאט, ורק בסוף לאכול את קליפת השוקולד בתאווה.
ולבסוף הביסקוויט.
מתוק להחריד זה העסק הזה, אבל שווה כל ליקוק, וכל נגיסה, במיוחד כששנינו ביחד, מצטופפים מתחת למטריה, כשהכל נרטב, ואנחנו רבים בלשונותינו על הפירור האחרון של הביסקוויט, מלקקים אחד משפתי השניה את שאריות המוקה, וצוללים לנשיקה עמוקה ודחוסה, שעושה חם ונעים מבפנים, וגם קצת רטוב, אבל לא מהגשם.
אחר כך נמשיך למיטה הרכה, בדרך אליה נקלף אחד מהשנייה את השכבות לאט לאט, נפרום כפתורים, תנשק לצווארי, תסיר ממנו את שרשרת הפנינים שלא תיקרע בלהט התגופפות, תחפש בידיך את מגע בשרי מתחת לשכבות, ואז תפשיט אותי מתחתוני, כשגרבי הירך והמגפיים עדיין לגופי, תרים בדוחק את חצאיתי, תאחוז בתאווה את שדי, ותנסה לשווא לשחרר אותם מהחזייה, ותסתבך.
תמיד אתה מסתבך עם החזייה שלי.
עם כל המיומנות המפוארת שלך בפתיחת חזיות, אתה תמיד נקלע לקשיים כשמדובר בחזיות שלי!
׳מה זה, כל כך הרבה קרסים׳, הלכת לאיבוד, אתה מנסה להוציא את השד מתוך הבד בו הוא נתון, אך הוא מסרב לצאת,
בסוף אעזור לך, ואתיר את הקרסים בעצמי, כשאתה כבר נלהב ומזדרז ליטול את השד בפיך, לנשוך, ללקק, ללעוס, אני נאנחת כשאתה לועס אותו, ללא רחמים, כאילו היה דבר מאכל אליו אתה מתאווה.
אני כבר שלחתי יד מלוקקת לתוך תחתוניך, להטריף את הכיפה הרוטטת שלך למגע אצבעותי המלוקקות, שמשרטטות עיגולים בתפר בין הכיפה לבין העור הנמתח, המתמלא, המתעבה.
ואז אסתובב ואעמוד על ברכי ועל מרפקי, ואתה תושיט ידך, ותחפון ותחפור בפלחי ישבני, בשפתי הפעורות, תחדיר אגודל עבה פנימה ותעסה עם אצבעותיך האחרות את כל אשר סביב, תלקק את כל הנתיב הלח והמזמין, באיטיות, תוריד את תחתוניך, ותחזיק את איברך בפתח שפתי, ואז תהלום ותחדור נלהב, נרגש, כשאתה מושך את שערותי מעורפי, מרים את ראשי כנגדך ונושך את תנוך אוזני.
אתה מוסיף לצאת ולהיכנס בקצב גובר, אשכיך מכים בי כשאתה חודר אותי לכל אורך איברך הניצב, ומחזיק בלחיי ישבני כאופה הלש את הבצק, מכה וחובט, וחודר בכל הכח העומד לך. אתה כבר קרוב, אבל לא ממהר, ורגע לפני האל חזור, אתה יוצא, לוקח רגע אויר, והופך אותי על גבי.
אני אוהבת כשאתה עושה בי כך, כאילו הייתי שלך.
לוקח אותי בנחישות, אך נסוג ברגע האחרון, ואז נרגעים רגע, מורידים הילוך, ומתחילים שוב, כאילו מההתחלה.
מסירים את שאריות הבגדים, מלטפים, מנשקים.
אתה מסתובב, מתמקם עם איברך מעל פי, ויוצא למסע למעמקי חלצי, בלשונך ואצבעותיך, מרחיק את השפתיים באצבעות נחושות מהדגדגן, ומעביר את סנתרך עטור הזיפים על הכפתור הרוטט, נושק לשפתיי בשפתיך, אוסף את בשרניותן לפיך, ואני לוכדת בפי את איברך, מיטיבה לבלוע אותו במלואו כשלשוני מטיילת עליו מבפנים.
אנחנו רוקדים לצלילי מחול החרבות, אגני מתרומם כנגד פיך, איברך מנסה לחמוק מעט החוצה אך הוא לכוד, אני יונקת אותו בשיא העוצמה, נשנקת ונטולת אוויר אך לא מרפה.
אתה מגביר את הקצב ומזיין את פי, כשאתה מזיין אותי בלשונך, וממולל את מרכז העונג שלי בין אגודל לאצבע, ללא הפוגה.
ברקע רועם הרעם, הגשם ניתך לגגות הבתים.
בפנים אנו בוערים באש החיים.
רועדים ומתפרקים.
