הקרבה מיותרת?
אני חושבת שעשיתי היום הקרבה מיותרת. מיותרת לי. הקרבתי את ליבי על מזבח אהבה של מישהו אחר. סיפור ישן.. הוא אוהב אותה.. היא אוהבת אותו... הוא מכיר אחרת.. היא אוהבת אותו.. ואז לאט.. הוא הולך איתה. אני השנייה. אני באתי באמצע סיפור אהבה. נכון, כמו לכל סיפור אהבה, גם לסיפור זה היו את הקשיים שלו. ובעניי, בעניי בחורה שבאמת באותה תקופה הסתכלה מהצד.. התנהגות הבת זוג לא הייתה בסדר. ותגידו - היית מאוהבת.. היית משוחדת. לא נכון. באותה תקופה לא הייתי משוחדת בכלל. הסתכלתי על הכל מנקודת ראות די מפוקחת. כמו עכשיו. על אף אהבתי הרבה.. ואולי בגלל אהבתי הרבה.. אני רואה את הדברים בצורה הזו. אני רואה שיש לו משהו אלייה. אולי אהבה.. אולי סימפטיה. אני רואה שהיא עדיין מאוהבת בו .. אולי בצורה שאני אף פעם לא אוכל להרגיש. אולי. אני לא קרת רוח.. אני כותבת דברים אלו ועניי שופעות דמעות. אני אמרתי לו את הדברים והלב שלי נשבר. אני לא קדושה מעונה ... ממש לא. אני אוהבת אותו נורא.. ואני רואה את חיי עימו. אבל... אם הוא אוהב אותה? אם היא והוא זה מה שצריך להיות? האם ליבי זה לא קורבן קטן לעומת מה שהוא מפסיד? הרי אם חייו עימה צריכים להיות, עם היא גורלו, הרי גם ככה איתי הוא לא יישאר. באיזשהו שלב הוא יעזוב אותי ויחזור אחורה. נכון אני גם חשבתי שאולי אני טועה והיא לא מתאימה לו. ואולי כרגע עשיתי את טעות חיי, שנטעתי בו את הספק בקשר שלנו, ואת המחשבה של חייו איתה. אולי. איך אני אדע? אי אדע לאמר שמה שיש ביינו זה בטוח, ומה שיש בינהם לא?.. ולהיפך.. גם. ומה הוא אומר? אני לא יודעת.. איך הוא יכול להגיד לבחורה שאתמול הוא אמר לה שהוא אוהב אותה.. שהוא אוהב אחרת? אל תגידו שזה נשמע כרגע לא הגיוני. אני כבר נתקלתי באנשים שאהבו שניים. בחורה שאהבה שני גברים ועד יום מותה לא ידעה להחליט את מי היא אוהבת יותר. אומנם זה נשראה כמו סצנה גרועה במיוחד מבוורלי הילס.. אבל עדיין אני מאמינה שיש מצבים כאלו. אמנם אני גם יודעת שהצעד שלי היום יגרום להדים מהסביבה גם. אבל לא איכפת לי. גם אני יודעת שכשהם יחזרו היא תזרוק לי את זה בפרצוף. אבל מה לעשות? האם מתוך אנוכיות אני צריכה להישאר איתו? מתוך זה שכרגע אנחנו אוהבים .. וגם אפשר להגיד מאוהבים (אני לפחות, לפי דברייו- גם הוא). אז מתוך זה אני אשאר איתו? מתוך זה שאני יודעת בברור שהיא יותר טובה לו רק בגלל כל העזרה שהיא יכולה לתת לו ואני לא.. בגלל הקשר בינהם שהיה הרבה יותר טוב מהקשר שלנו. כל השיחות שלהם, ההבנה שלה אליו, האהבה שלה אותו. אלוהים.. לאט לאט ליבי נשבר יותר ויותר.. כי אני מתחילה להבין מה אני עושה. אני שולחת אותו ממני. אני. מרצוני. וליבי נשבר. יקירי אהבתי אליך רבה היא עד מאוד. רבה אף יותר מאשר אוכל לבטא, לנסח, לכתוב... ואם תאמר לי שאתה בטוח באהבתנו ובקשר ביננו... אני לא אזוז ממך לעולם. בטח בילבלתי אתכם... אפילו אני כבר מבולבלת. שלא תטעו.. אני לא רוצה לוותר עליו. אני מבחינתי להישאר איתו כל חיי. כל חיי. וזה לא משהו שאני אומרת שלאחר יד. זה עניין שחשבתי עליו כבר זמן מה. כל חיי אתן לך. כל חיי אהיה איתך. ומתוך זה... תמיד תדע.. אתה ראשון במעלה.. אתה, הרגשותייך, תחושותייך... איתם אלך.. בעקבותייהם. עכשיו הכדור אצלך.. אמרתי לך את דבריי והלכת. אתה בטח מסתובב עכשיו וחושב על מה שאמרתי.. עלייה. על אהבה. ואני? אני ליבי נשבר. ורק דברייך... אני נשאר, אני איתך.. יוכלו לשקמו.
אני חושבת שעשיתי היום הקרבה מיותרת. מיותרת לי. הקרבתי את ליבי על מזבח אהבה של מישהו אחר. סיפור ישן.. הוא אוהב אותה.. היא אוהבת אותו... הוא מכיר אחרת.. היא אוהבת אותו.. ואז לאט.. הוא הולך איתה. אני השנייה. אני באתי באמצע סיפור אהבה. נכון, כמו לכל סיפור אהבה, גם לסיפור זה היו את הקשיים שלו. ובעניי, בעניי בחורה שבאמת באותה תקופה הסתכלה מהצד.. התנהגות הבת זוג לא הייתה בסדר. ותגידו - היית מאוהבת.. היית משוחדת. לא נכון. באותה תקופה לא הייתי משוחדת בכלל. הסתכלתי על הכל מנקודת ראות די מפוקחת. כמו עכשיו. על אף אהבתי הרבה.. ואולי בגלל אהבתי הרבה.. אני רואה את הדברים בצורה הזו. אני רואה שיש לו משהו אלייה. אולי אהבה.. אולי סימפטיה. אני רואה שהיא עדיין מאוהבת בו .. אולי בצורה שאני אף פעם לא אוכל להרגיש. אולי. אני לא קרת רוח.. אני כותבת דברים אלו ועניי שופעות דמעות. אני אמרתי לו את הדברים והלב שלי נשבר. אני לא קדושה מעונה ... ממש לא. אני אוהבת אותו נורא.. ואני רואה את חיי עימו. אבל... אם הוא אוהב אותה? אם היא והוא זה מה שצריך להיות? האם ליבי זה לא קורבן קטן לעומת מה שהוא מפסיד? הרי אם חייו עימה צריכים להיות, עם היא גורלו, הרי גם ככה איתי הוא לא יישאר. באיזשהו שלב הוא יעזוב אותי ויחזור אחורה. נכון אני גם חשבתי שאולי אני טועה והיא לא מתאימה לו. ואולי כרגע עשיתי את טעות חיי, שנטעתי בו את הספק בקשר שלנו, ואת המחשבה של חייו איתה. אולי. איך אני אדע? אי אדע לאמר שמה שיש ביינו זה בטוח, ומה שיש בינהם לא?.. ולהיפך.. גם. ומה הוא אומר? אני לא יודעת.. איך הוא יכול להגיד לבחורה שאתמול הוא אמר לה שהוא אוהב אותה.. שהוא אוהב אחרת? אל תגידו שזה נשמע כרגע לא הגיוני. אני כבר נתקלתי באנשים שאהבו שניים. בחורה שאהבה שני גברים ועד יום מותה לא ידעה להחליט את מי היא אוהבת יותר. אומנם זה נשראה כמו סצנה גרועה במיוחד מבוורלי הילס.. אבל עדיין אני מאמינה שיש מצבים כאלו. אמנם אני גם יודעת שהצעד שלי היום יגרום להדים מהסביבה גם. אבל לא איכפת לי. גם אני יודעת שכשהם יחזרו היא תזרוק לי את זה בפרצוף. אבל מה לעשות? האם מתוך אנוכיות אני צריכה להישאר איתו? מתוך זה שכרגע אנחנו אוהבים .. וגם אפשר להגיד מאוהבים (אני לפחות, לפי דברייו- גם הוא). אז מתוך זה אני אשאר איתו? מתוך זה שאני יודעת בברור שהיא יותר טובה לו רק בגלל כל העזרה שהיא יכולה לתת לו ואני לא.. בגלל הקשר בינהם שהיה הרבה יותר טוב מהקשר שלנו. כל השיחות שלהם, ההבנה שלה אליו, האהבה שלה אותו. אלוהים.. לאט לאט ליבי נשבר יותר ויותר.. כי אני מתחילה להבין מה אני עושה. אני שולחת אותו ממני. אני. מרצוני. וליבי נשבר. יקירי אהבתי אליך רבה היא עד מאוד. רבה אף יותר מאשר אוכל לבטא, לנסח, לכתוב... ואם תאמר לי שאתה בטוח באהבתנו ובקשר ביננו... אני לא אזוז ממך לעולם. בטח בילבלתי אתכם... אפילו אני כבר מבולבלת. שלא תטעו.. אני לא רוצה לוותר עליו. אני מבחינתי להישאר איתו כל חיי. כל חיי. וזה לא משהו שאני אומרת שלאחר יד. זה עניין שחשבתי עליו כבר זמן מה. כל חיי אתן לך. כל חיי אהיה איתך. ומתוך זה... תמיד תדע.. אתה ראשון במעלה.. אתה, הרגשותייך, תחושותייך... איתם אלך.. בעקבותייהם. עכשיו הכדור אצלך.. אמרתי לך את דבריי והלכת. אתה בטח מסתובב עכשיו וחושב על מה שאמרתי.. עלייה. על אהבה. ואני? אני ליבי נשבר. ורק דברייך... אני נשאר, אני איתך.. יוכלו לשקמו.