להיות לבד זה לפחד יותר
אתמול, הרגשתי היטב את רעידת האדמה. מיד, כמו ילדה מפוחדת, רצתי אל השכנה (אנחנו בקשר טוב. ותודה לאל, היא גם ערה בלילות). דפקתי על הדלת, היא פתחה עם חיוך ואמרה לי "כן, זו היתה רעידת אדמה". דיברנו קצת ואז אמרתי לה, בחיוך שכאילו מרמז שאני רגועה "טוב, אז תתכונני - אם תהיה רעידת אדמה, אני דופקת לך על הדלת, גם אם זה ב-03:00 בלילה". היא החזירה לי בחיוך "אם אהיה ערה...." אח"כ, חזרתי לי למיטה החמה שלי, "אנסתי" את חתולתי - לקחתי אותה מהכורסא החמימה והכנסתי אותה הישר לתוך הפוך, כדי להרגיע את הפחד הנוראי שלי להיות לבד ברגע של אסון טבע. רק כדי שתרגעו, דעו לכן שחתולתי נהנתה מהמעבר האגרסיבי. הרבה פעמים יוצא לי לחשוב על רעידת אדמה, בעיקר ב- 5 השנים האחרונות, מאז שעברתי להתגורר בבניין (ליפני כן גרתי תמיד בדירות קרקע). בשנים האחרונות יש המון רעידות אדמה בארץ, ואת רובן הגדול הרגשתי. תמיד אני רואה בעיני את חילוץ הילדה הישראלית מאסון האדמה בתורכיה ליפני 8 שנים בערך. היא ובני משפחתה היו בבית המלון שזה קרה. זה היה בלילה. את שם משפחתה אני זוכרת- "פרנקו" .אחיה התאום ואביה נהרגו. זה היה חילוץ מרגש, אני זוכרת שממש בכיתי. כשאני חושבת על רעידת אדמה, אני תמיד רואה בעיני אנשים קבורים מתחת להריסות. שני סוגי המוות הגרועים בעיני הם מרעידת אדמה ומאש. המחשבה של סיום החיים באחד מהדרכים הללו, מעלה בי תחושה מצמררת. ככל שהשנים עוברות, אני נעשית פחדנית יותר ויותר. אני מפחדת להיות לבד בעת אסון. לא יודעת למה יש לי את התחושה הזו. אני לבד די הרבה זמן, ולמרות הרצון והאהבה שלי להיות ביחד, אני חיה בשלום וגם בהנאה עם הלבד שלי. אבל כשאני חושבת על אסון בקנה מידה גדול (מלחמה, אסון טבע וכד'), אני ממש מפחדת להיות לבד. למרות שפחד הוא תחושה טבעית ביותר, לא יודעת למה כל-כך התביישתי מעצמי על הפגנת הפחד בפני השכנה שלי. הרגשתי כה אומללה אחרי שדפקתי אצלה בדלת אתמול. חשבתי על זה שאני כמהה, ממש צמאה, לקשר, לביחד. חשבתי כמה שזה יותר קל זה להיות בשתיים, לחלוק דברים, לפחד בחיבוק. אני לא ישנתי משהו הלילה הזה. מקווה שאתן כן. שתהיה שבת רגועה וחמימה
אתמול, הרגשתי היטב את רעידת האדמה. מיד, כמו ילדה מפוחדת, רצתי אל השכנה (אנחנו בקשר טוב. ותודה לאל, היא גם ערה בלילות). דפקתי על הדלת, היא פתחה עם חיוך ואמרה לי "כן, זו היתה רעידת אדמה". דיברנו קצת ואז אמרתי לה, בחיוך שכאילו מרמז שאני רגועה "טוב, אז תתכונני - אם תהיה רעידת אדמה, אני דופקת לך על הדלת, גם אם זה ב-03:00 בלילה". היא החזירה לי בחיוך "אם אהיה ערה...." אח"כ, חזרתי לי למיטה החמה שלי, "אנסתי" את חתולתי - לקחתי אותה מהכורסא החמימה והכנסתי אותה הישר לתוך הפוך, כדי להרגיע את הפחד הנוראי שלי להיות לבד ברגע של אסון טבע. רק כדי שתרגעו, דעו לכן שחתולתי נהנתה מהמעבר האגרסיבי. הרבה פעמים יוצא לי לחשוב על רעידת אדמה, בעיקר ב- 5 השנים האחרונות, מאז שעברתי להתגורר בבניין (ליפני כן גרתי תמיד בדירות קרקע). בשנים האחרונות יש המון רעידות אדמה בארץ, ואת רובן הגדול הרגשתי. תמיד אני רואה בעיני את חילוץ הילדה הישראלית מאסון האדמה בתורכיה ליפני 8 שנים בערך. היא ובני משפחתה היו בבית המלון שזה קרה. זה היה בלילה. את שם משפחתה אני זוכרת- "פרנקו" .אחיה התאום ואביה נהרגו. זה היה חילוץ מרגש, אני זוכרת שממש בכיתי. כשאני חושבת על רעידת אדמה, אני תמיד רואה בעיני אנשים קבורים מתחת להריסות. שני סוגי המוות הגרועים בעיני הם מרעידת אדמה ומאש. המחשבה של סיום החיים באחד מהדרכים הללו, מעלה בי תחושה מצמררת. ככל שהשנים עוברות, אני נעשית פחדנית יותר ויותר. אני מפחדת להיות לבד בעת אסון. לא יודעת למה יש לי את התחושה הזו. אני לבד די הרבה זמן, ולמרות הרצון והאהבה שלי להיות ביחד, אני חיה בשלום וגם בהנאה עם הלבד שלי. אבל כשאני חושבת על אסון בקנה מידה גדול (מלחמה, אסון טבע וכד'), אני ממש מפחדת להיות לבד. למרות שפחד הוא תחושה טבעית ביותר, לא יודעת למה כל-כך התביישתי מעצמי על הפגנת הפחד בפני השכנה שלי. הרגשתי כה אומללה אחרי שדפקתי אצלה בדלת אתמול. חשבתי על זה שאני כמהה, ממש צמאה, לקשר, לביחד. חשבתי כמה שזה יותר קל זה להיות בשתיים, לחלוק דברים, לפחד בחיבוק. אני לא ישנתי משהו הלילה הזה. מקווה שאתן כן. שתהיה שבת רגועה וחמימה
