../images/Emo57.gifעין הרע בתקופות שונות../images/Emo57.gif
עין רעה וקמיעות אצל עמים שונים
עמים שונים השתמשו בחפצים שונים כקמיעות. היו שראו באברים מסוימים של בעלי חיים, קמיעות כגון: עור נחש כהגנה מפני אויבים, ציפרני חיות כסגולה לאומץ לב, נוצות של נשר בז ואיה כסגולה למהירות ולראיה חדה ועוד. בין הצמחים שימש הפיגם (רוטא) כסגולה כנגד עין הרע, הדודאים כסגולה לפריון, שום להרחקת שדים ורוחות, הרוזמרין כסגולה לבריאות ועוד. מן הטבע, נחשבו אבני הקריסטל השונות והאבנים היקרות האחרות כבעלות כח פנימי פועל. עמים פגניים ראו כוח פועל בפסילי אלים שעיצבו מזהב, עץ, אבן וכד'. אלו לפי אמונתם שיפרו את מזלם. היו שיצרו קמיע על ידי כתיבת סימנים מסוימים על עור, פפירוס או נייר. ציור ה"חמסה" נתקבל אצל עמים שונים גם אצל היהודים. קישוטים בצבע תכלת ואבני טורקיז הם סגולה נפוצה נגד העין הרעה. גם במזרח הרחוק, בתחום ההינדואיזם, הבודהיזם והשינטו רב השימוש בקמיעות. הם מרובים מאד במיוחד בפלג הטיבטי של הבודהיזם. מוטיב הקמיע מעל משקוף הדלת מופיע אצל עמים רבים. בהודו שמים שם צמחים ופירות מקודשים. בסקוטלנד מצויים על דלתות הבתים, ואף בשערי הכנסיות, סמלים מיניים. באפריקה נתלים בדלת אף אברי מין של בעלי חיים, כדי להבטיח מזל ופוריות. המנהג לתלות בדלת הכניסה פרסת ברזל, המביאה מזל, נהוג ברחבי אירופה וארה"ב. ביהדות: הדם על שתי המזוזות והמשקוף כאות ברית וכאמצי מגן בפסח במצרים (שמות יב, ז, כג).
עין רעה וקמיעות בעולם היהודי בתקופת המקרא
בעיית האמונה הקשורה לכח הקמיע כמכשיר לביטול עין הרע, ולרשות להשתמש בו, החלה להופיע בעולם עם הופעת האמונה באל אחד הקובע היחיד על גורלו של האדם. בעיה זו חזרה עם הופעת הנצרות ואחר כך האיסלאם על במת העולם. במקרא ובתלמוד "עין הרע" פירושו "רע עין", כלומר, איש שעינו רעה בשל אחרים כגון: קמצן, או שומר טינה כשם שנאמר על שאול שהיה "עוין" את דוד. התורה בפרט והתנ"ך בכלל אוסרים את כל סוגי המגיה הכישוף ועין הרע (ויקרא יט כו; ויקרא יט לא; ויקרא כ ו; ויקרא כ כז; דברים יח י-יא; דברים יח יד; שמואל א, כח ג; שמואל א, כח ז-ט; מלכים ב, כא ו; מלכים ב, כג כד; ישעיה ב ו; ישעיה ח יט; ישעיה יט ג; ישעיה כט ד; ישעיה נז ג; ירמיהו כז ט; מיכה ה יא; איוב לב יט; דברי הימים א, י יג; דברי הימים ב, לג ו; ועוד, אך קמיעות בצורת תכשיטים כגון: נזמי אוזן ואף, צמידים דמויי סהר, קישורים, לחשים ועוד היו נפוצים. על פי הכתוב בבראשית לה, ד. בנשיאת נזמי אוזן היה חשש לעבודה זרה ולכן ציוה יעקב אבינו לבניו לטמון אותם באדמה יחד עם אלהי הנכר. לפי האגדה, אמר יעקב לבניו לא להיכנס כולם ביחד למצרים בפתח אחד מפני העין: "ויאמר יעקב לבניו למה תתראו (בראשית מב, א) - אמר להם: בני, גבורים אתם כלכם, נאים אתם כלכם, אך תכנסו כלכם בשער אחד, ואל תעמדו כלכם במקום אחד, שלא תשלוט בכם בין הרע" (תנחומא מקץ; בראשית רבא צא; ילקוט שמעוני מקץ). נחש-הנחושת שעשה משה (במדבר כא, ט) היה מעין קמיע ציבורי ששימש עד זמנו של חזקיהו המלך שכיתת אותו (מלכים ב יח, ד): "שנו רבותינו: ששה דברים עשה חזקיהו המלך, על שלשה הודו לו ועל שלושה לא הודו לו. על שלושה הודו לו: גנז ספר רפואות והודו לו, כתת נחש הנחושת והודו לו...". (משנה, מסכת פסחים, פרק ד; תלמוד ירושלמי, מסכת נדרים כב, ע"ב; שם, מסכת סנהדרין ה, ע"ב; תלמוד בבלי, מסכת ברכות י, ע"ב; מסכת פסחים נו, ע"א; שם, סד ע"א; ילקוט שמעוני, מלכים ב, פרק כ, רמז רמב). בחפירות הארכאולוגיות שנערכו בארץ ישראל, לא נמצאו שום קמיעות ודאיים, אף שכמה ממצאים עוררו ויכוח. הקמיעות הוודאיים הקדומים ביותר הם שומרוניים, ושייכים למאה ה 4 לספירה ואילך.
עין רעה וקמיעות בתקופת המשנה
בתקופה הבתר-מקראית גבר בארץ ישראל ובבבל השימוש בקמיעות, בהשפעת הסביבה הפוליתאיסטית-סינקרטיסטית. על חיילי יהודה המקבי, שנפלו בקרב נגד גורגיאס מסופר, כי מצאו על גופותיהם "כלי קדש מפסילי יבנה - דבר האסור ליהודים מן התורה" (חשמונאים ב, י"ב, מ'), ומודגש כי דווקא בגלל קמיעות אלו נהרגו אותם חיילים במלחמה. בתקופות מאוחרות יותר לא מיחו חז"ל נגד השימוש בקמיעות. המשנה (כלים כ"ג, א') מזכירה את הקמיע יחד עם התפילין בקשר לדיני טהרה וטומאה, ואוסרת לצאת בשבת בקמיע "שאינו מן המומחה" (מסכת שבת ו', ב'). לפי חז"ל, הקריטריון לדעת אם הקמיע הוא של מומחה, נקבע אם הוא "ריפא ושנה ושילש" (מסכת שבת ס"א, ע"א), כלומר עזר מספר פעמים, או "שריפא ג' בני אדם כאחד" (שם, ע"ב). בגמרא, נשאלה אפילו השאלה, אם יש משום קדושה בקמיע . הגמרא מבחינה בין קמיע של כתב - הקרוי גם "פיתקא", והוא כיס של עור, ובו השבעות על קלף (או נייר) - ובין קמיע של "עיקרים", כלומר, כיס של עשבי-רפואה או עשבים בעלי כוח מגי. תינוק שנמצא וקמיע על צווארו, "אין בו משום אסופי" (מסכת קידושין ע"ג, ע"ב), שהרי נתכוונו הוריו לשמרו. נוסחי ההשבעות היו כדוגמת אלה הנמצאים לפנינו כיום בספר רזיאל, ספר הרזים, ספר המלבוש וכד' והם מבוססים על האמונה בכוחם המגי הנורא של שמות האלוהים. שמות אלו נכתבו, בתקופות קדומות, כהגייתן, אך לאחר תקופה ממושכת של שימוש כזה הוחלפו בהדרגה שמות אלו ב"כינויים" של שם האל, שמעמדם ההלכתי חשוב פחות. כינויים אלו חדרו, בצורה מכנית, אל ההשבעות היווניות - והנכריות בכלל - שהיו מקובלות ביותר במזרח, וזאת בהשפעתן הברורה, המתמידה והממושכת של הקמיעות היהודים. השבעות אלו נשתמרו בידינו בתוך הפפירוסים היווניים המגיים הרבים שנתגלו במזרח, וגילויים של הפפירוסים שפך אור רב על סתומות הקמיע העברי. מלבד בכינויים, הרבו להשתמש בקמיעות גם בשמות מלאכים או בפסוקים מן התנ"ך. על פי רוב נכתב הטכסט באותיות בעלות צורות משונות, והיה מלווה ציורים בעלי משמעות מגית, ביניהם מגן דוד. בגלל הזכרת שמות ה' בקמיע נתעוררה השאלה בהלכה אם מותר להצילן בשבת מן השריפה (מסכת שבת ס"א, ע"ב). מלבד קמיע של כתב השתמשו גם בקמיע של קשרים, בעיקר נגד עין רעה, של אבן ("תקומה") - למניעת הפלה, של אבנים טובות ועוד. גם בימי הביניים המשיכו רבים לכתוב קמיעות, אף שגם בתקופה זו קמו מתנגדים לכך, בעיקר בחוגי הפילוסופים, וכדוגמת ביקרתו של הרמב"ם (מורה נבוכים א' ס"א) על הקמיע בכלל, ועל תפיסת המזוזה כקמיע בפרט. גם חוגי חסידות אשכנז התנגדו לשימוש בקמיע. ילדים נחשבו כפגיעים ביותר. מיד עם צאת התינוק לאוויר העולם, מסכנים אותו כוחות דימוניים, כישופים ועין הרע. ברוב העמים מתחילה הדאגה לילוד כבר לפני לידתו. האשה ההרה חייבת לשמור על עצמה ועל וולדה, לענוד קמיעות ולקיים מנהגים בעלי אופי מגי כדי לשמור על העובר שבבטנה. יהודי אירופה המרכזית והמזרחית נהגו לבודד את חדר היולדת במעגלי גיר או פחם ליצירת מרחב סגור בפני שדים מזיקים ועין הרע וכן לתלות תפילות על קירות חדר היולדת כגון: 'שיר למעלות'.
