אוהב ישראל
New member
הקללזמייר
היה היה בעיר הפרות והתמהונים (כדברי איש הרוח הישיש) בחור ירושלמי צעיר, שהתגלגל בדרך לא דרך מסמטאות התורה של ירושלים אל סמטאות הניגון של צפת. ועל מה ולמה? כי נפשו איוותה לו את הניגון הכלייזמרי, ושם בירושלים לא נמצאה לו הרוח הנכונה לניגון. שם, הניגון נשמע לו כתוספות מפולפל... ועל כן החכים והצפין, והעשיר את נפשו ברוח חדשה, של התרוממות הרוחות. הרוח הקרה של לילות צפת, ורוחו שלו שהתרוממה אל על בניגוני הקלרינט. ולאותו בחור היה שכן ספרדי קשיש, חכם עבויו, שהיה מלומד גדול בנגלה ויותר אף בנסתר. הלה היה רוכן על ספריו למן הבוקר ועד ערבו של יום, נוטל ידיו לסעודת עניים, וממשיך בקפדנות בסדר יומו עד חצות. ללמוד, ללמוד, ללמוד... כמעט ואומר כי בטעות הגיע צפונה במקום לפנות לדרומה של הארץ, ולעלות ירושלימה. כמידת חכמתו של חכם עבויו כך הייתה מידת הקפדתו. כל אימת שהבחור הצעיר נטל את קלרניטו והחל מפזז ומכרכר בחדרו בשגעון, היה חכם עבויו נדרך, ואז נמתח, וכקפיץ היה מזנק למרות גילוי המופלג, אוחז בידו את מקלו כשגולת כסף על ראשו, ורץ לכיוון דלתו של הבחור. למזלו של הבחור,(וגם למזל החכם) היו דלתות צפת העתיקות כבדות וחזקות, שאם לא כן, היה מוצא עצמו הבחור מוכה וחבול באמצעו של ניגון, וחכם עבויו מוצא היה עצמו משלם כל ימיו מס לנגר העיר על תיקון הדלת... אך אם את דלתו של הבחור לא שבר, הנה את נפשו ניסה. היה מכנהו בכינויים שונים עד שעלתה שנינותו וחיסרה דעתו והחל מכנהו: "הקללזמר". חסל סדר כלייזמר... ויהי היום וריח עשן עלה באפו של הבחור. ריח זה כריח הקטורת נדמה לו, שכן היה זה ריח מדורות ל"ג בעומר של זאטוטי צפת. אז נטל בחופזה את קלרניטו ומיהר לפזז עמו, והפעם - ברחובות העיר הקדושה, כשעשרות רבות מכרכרים לקול ניגוניו ומלווים אותו לקבר רשב"י הצדיק בשמחה ובשירים. ויהי היום (אותו היום) וחכם עבויו הריח את ריחם המחניק של מדורות הפרחחים בצפת. נטל את ממחטתו הלבנה, ומיהר להרטיבה במי הכד הקרים ואחר - לכורכה סביב פניו, על אפו למען לא יריח בריח ניחוחם... זעמו הנצחי כמו התגבר אותו יום, ואך משמיים הוא שהבחור לא פיזז פיזוזיו בחדרו, כי אז, מי יודע מה חכם עבויו מסוגל היה לעולל... אך דבר אחד ניחמו - חכם עבויו ברצונו ולא ברצון קרוביו היה זקן הנושאים את ספרי התורה אל קבר רשב"י. אז הכל היו חולקים לו כבוד רב, ורק קשישי המשפחה האחרים היו מצפים אימתי ימות מר, ויהיו הם המתכבדים... לעת הצהריים, נטל חכם עבויו ידיו בקדושה ובטהרה, ופסע ביראת הרוממות לעבר בית הכנסת העתיק, שם שכן ספר התורה העתיק לא פחות, ואותו נטל בטקס רב רושם, כשכל הקהל סביבותיו, אל עבר מירון--- השמש קפחה על ראשי האנשים, וכדרך העולם, ככל שמזקין האדם כך דרכו מתארכת עליו, וחכם עבויו, ניסה להשכיל איך התארכה דרך זו כל כך משנים עברו ועד עתה. רגליו בקושי פסעו את פסיעותיהם האחרונות לפני הכניסה בשער ציון התנא האלוקי, ואך שהגיע, שוב לא היה סיפק בנפשו להתבונן סביב ולראות את ביטויי רחשי הכבוד של קהל מעריציו. גופו הזקן אך איווה לו ספסל אבן קרה לנוח עליו. הנוכחים שראו בתשישותו, ומנגד ראו את שמחת החג על גג הציון, העדיפו את השמחה על פני הבל נשיפותיו הכבדות של הזקן, ואט אט נעלמו. החכם, שראה כך, מיד עטפה תוגתו הנצחית את פניו, והחל גורס בכעס תיקוני זוהר כמנהג היום. (הזוהר, לא הכעס) דומה כי שכחוהו כולם, דומה כי אין איש זוכר את חכם עבויו, כבר ביכר אפילו חברת העניים מקבצי הנדבות, ובלבד שלא להישאר עלום, מבודד ונשכח... ואז שמע... היה זה עבורו כצפצוף דבורה טורדני, אט אט נדמה היה לו כאילו מרכבות סוסים הגיעו לחצר רבי שמעון, לבסוף החליט כי רעידת אדמה מתרגשת ובאה שנית על העיר... אך לא, היה זה הבחור הכלייזמרי שהתקרב בחשש אל הזקן, אצבועתיו מתנענעות על שסתומי הקלרינט, ועיניו עצומות למחצה, כאשר חציים רואה שמיים, וחציים רואה את החכם, ומקווים כי לא יראהו את נחת הגהינום... הזקן, אם משום שתשוש היה, אם משום שרוחו של רשב"י הקלה מכעסו, לא יצא בחרי אף נגד הצעיר, עצם את עיניו וכאילו שקע בשינה... והצעיר ניגן. ניגן תחילה בשקט, כשהוא עולה ועולה, ניגן בדבקות, שואף אל קרבו את שכרות הצלילים, ורגליו נשאו אותו מעלה ומטה, שמאל וימין, מתעגלות, מסתובבות, על קצותם וברקיעה... וגופו בכריעה ובקומה לחילופין, והיה מנגן הן לעצמו הן לזקן, והזקן ישן... (?) כחשב להתייאש מאדישותו של חכם עבויו, וכבר רצה לטפס במדרגות הציון, קלט תנועה לא זהירה, מהירה, חשודה... הביט בחקר-עין והבחין כי רגלו הימנית של החכם נעה בקצב, מתופפת על רצפת האבן החלקלקה של הבית... ובאותו הלילה, עת רקדו מאות החוגגים על גג הבניין, היו שניים שרקדו למטה במסתרי העלטה: הכלייזמר הצעיר, ורגלו של הזקן...
היה היה בעיר הפרות והתמהונים (כדברי איש הרוח הישיש) בחור ירושלמי צעיר, שהתגלגל בדרך לא דרך מסמטאות התורה של ירושלים אל סמטאות הניגון של צפת. ועל מה ולמה? כי נפשו איוותה לו את הניגון הכלייזמרי, ושם בירושלים לא נמצאה לו הרוח הנכונה לניגון. שם, הניגון נשמע לו כתוספות מפולפל... ועל כן החכים והצפין, והעשיר את נפשו ברוח חדשה, של התרוממות הרוחות. הרוח הקרה של לילות צפת, ורוחו שלו שהתרוממה אל על בניגוני הקלרינט. ולאותו בחור היה שכן ספרדי קשיש, חכם עבויו, שהיה מלומד גדול בנגלה ויותר אף בנסתר. הלה היה רוכן על ספריו למן הבוקר ועד ערבו של יום, נוטל ידיו לסעודת עניים, וממשיך בקפדנות בסדר יומו עד חצות. ללמוד, ללמוד, ללמוד... כמעט ואומר כי בטעות הגיע צפונה במקום לפנות לדרומה של הארץ, ולעלות ירושלימה. כמידת חכמתו של חכם עבויו כך הייתה מידת הקפדתו. כל אימת שהבחור הצעיר נטל את קלרניטו והחל מפזז ומכרכר בחדרו בשגעון, היה חכם עבויו נדרך, ואז נמתח, וכקפיץ היה מזנק למרות גילוי המופלג, אוחז בידו את מקלו כשגולת כסף על ראשו, ורץ לכיוון דלתו של הבחור. למזלו של הבחור,(וגם למזל החכם) היו דלתות צפת העתיקות כבדות וחזקות, שאם לא כן, היה מוצא עצמו הבחור מוכה וחבול באמצעו של ניגון, וחכם עבויו מוצא היה עצמו משלם כל ימיו מס לנגר העיר על תיקון הדלת... אך אם את דלתו של הבחור לא שבר, הנה את נפשו ניסה. היה מכנהו בכינויים שונים עד שעלתה שנינותו וחיסרה דעתו והחל מכנהו: "הקללזמר". חסל סדר כלייזמר... ויהי היום וריח עשן עלה באפו של הבחור. ריח זה כריח הקטורת נדמה לו, שכן היה זה ריח מדורות ל"ג בעומר של זאטוטי צפת. אז נטל בחופזה את קלרניטו ומיהר לפזז עמו, והפעם - ברחובות העיר הקדושה, כשעשרות רבות מכרכרים לקול ניגוניו ומלווים אותו לקבר רשב"י הצדיק בשמחה ובשירים. ויהי היום (אותו היום) וחכם עבויו הריח את ריחם המחניק של מדורות הפרחחים בצפת. נטל את ממחטתו הלבנה, ומיהר להרטיבה במי הכד הקרים ואחר - לכורכה סביב פניו, על אפו למען לא יריח בריח ניחוחם... זעמו הנצחי כמו התגבר אותו יום, ואך משמיים הוא שהבחור לא פיזז פיזוזיו בחדרו, כי אז, מי יודע מה חכם עבויו מסוגל היה לעולל... אך דבר אחד ניחמו - חכם עבויו ברצונו ולא ברצון קרוביו היה זקן הנושאים את ספרי התורה אל קבר רשב"י. אז הכל היו חולקים לו כבוד רב, ורק קשישי המשפחה האחרים היו מצפים אימתי ימות מר, ויהיו הם המתכבדים... לעת הצהריים, נטל חכם עבויו ידיו בקדושה ובטהרה, ופסע ביראת הרוממות לעבר בית הכנסת העתיק, שם שכן ספר התורה העתיק לא פחות, ואותו נטל בטקס רב רושם, כשכל הקהל סביבותיו, אל עבר מירון--- השמש קפחה על ראשי האנשים, וכדרך העולם, ככל שמזקין האדם כך דרכו מתארכת עליו, וחכם עבויו, ניסה להשכיל איך התארכה דרך זו כל כך משנים עברו ועד עתה. רגליו בקושי פסעו את פסיעותיהם האחרונות לפני הכניסה בשער ציון התנא האלוקי, ואך שהגיע, שוב לא היה סיפק בנפשו להתבונן סביב ולראות את ביטויי רחשי הכבוד של קהל מעריציו. גופו הזקן אך איווה לו ספסל אבן קרה לנוח עליו. הנוכחים שראו בתשישותו, ומנגד ראו את שמחת החג על גג הציון, העדיפו את השמחה על פני הבל נשיפותיו הכבדות של הזקן, ואט אט נעלמו. החכם, שראה כך, מיד עטפה תוגתו הנצחית את פניו, והחל גורס בכעס תיקוני זוהר כמנהג היום. (הזוהר, לא הכעס) דומה כי שכחוהו כולם, דומה כי אין איש זוכר את חכם עבויו, כבר ביכר אפילו חברת העניים מקבצי הנדבות, ובלבד שלא להישאר עלום, מבודד ונשכח... ואז שמע... היה זה עבורו כצפצוף דבורה טורדני, אט אט נדמה היה לו כאילו מרכבות סוסים הגיעו לחצר רבי שמעון, לבסוף החליט כי רעידת אדמה מתרגשת ובאה שנית על העיר... אך לא, היה זה הבחור הכלייזמרי שהתקרב בחשש אל הזקן, אצבועתיו מתנענעות על שסתומי הקלרינט, ועיניו עצומות למחצה, כאשר חציים רואה שמיים, וחציים רואה את החכם, ומקווים כי לא יראהו את נחת הגהינום... הזקן, אם משום שתשוש היה, אם משום שרוחו של רשב"י הקלה מכעסו, לא יצא בחרי אף נגד הצעיר, עצם את עיניו וכאילו שקע בשינה... והצעיר ניגן. ניגן תחילה בשקט, כשהוא עולה ועולה, ניגן בדבקות, שואף אל קרבו את שכרות הצלילים, ורגליו נשאו אותו מעלה ומטה, שמאל וימין, מתעגלות, מסתובבות, על קצותם וברקיעה... וגופו בכריעה ובקומה לחילופין, והיה מנגן הן לעצמו הן לזקן, והזקן ישן... (?) כחשב להתייאש מאדישותו של חכם עבויו, וכבר רצה לטפס במדרגות הציון, קלט תנועה לא זהירה, מהירה, חשודה... הביט בחקר-עין והבחין כי רגלו הימנית של החכם נעה בקצב, מתופפת על רצפת האבן החלקלקה של הבית... ובאותו הלילה, עת רקדו מאות החוגגים על גג הבניין, היו שניים שרקדו למטה במסתרי העלטה: הכלייזמר הצעיר, ורגלו של הזקן...
