הקלדתי שיר
של יעקב אורלנד שמאוד דיבר אלי, רציתי לשמוע מה דעתכם עליו. השיר נכתב, נדמה לי, בזמן ההתעוררות הלאומית הגדולה בתחילת המאה, אך משמעותו טובה ויפה גם לימינו. (אני לא מאמין שאני הולך לכתוב עכשיו את כל זה...
) שיר יקהת עמים/יעקב אורלנד לא קרבן, בני. לא טֶבח. היוועדות, בני. עימות פנים-אל-פנים עם הקיום, שהחיים צדו המואר והמוות הסתר-פניו - כמו צדו האפל של הירח. אך הקיום-במילואו - שמש הוא, תמיד ברותחין, והכי יש צד אפל לשמש? אל תירא, אפוא, מן ההיוועדות, בני. לא חדלון אתה, ואלהים ואדמתך זורמים בך בכל ישויותיך. אביך אברהם היה ראשון להכיר ישות זו ולהשיג מלכות-שמים ולקשור חבלי היריעה. משום כך כל מלחמה שלך - על קידוש השם היא. השם - ש מ ו הוא, ושמך כ ע ם, ושמך כאדמת מ ו ל ד ת. כדי לדעת את ה ש ם שלחך בעל השם מאור-כשדים אל הארץ הזאת, לעשות אותך ע ם. רק בבואך הנה נעשית אב המון גויים וראש ממלכות. רק מן ה מ ק ו ם הזה נברכו בך משפחות האדמה. מעולם לא היו אל ועם ואדמה כרוכים יחדיו בקשר אדירים כזה לא-ינתק. באלון מורה ובבית-אל, ובחורב ובסיני ובשילה, ובכרמל ובסלע-מוריה, ובכל ארץ ירדן וחרמונים. בכולם נגלה אליך בעל-השם, ונעשו בך סימנים לשבועתו ולנשבעותך, ורתחה האדמה בהם, וקמו שם עמודי אש ואבני מזבח ואהל למועד ומשכן לעדות ובית ארז-וגזית לשיח-איש עם קונו. אתה בעליה של אדמה זו והיא בעולתך. לך היא, ראויה לך. חסד-נעוריך היא, אהבת-כלולותיך. אל תשמטנה. זכור לה לכתה אחריך בנדודים, בארץ לא לך. בחוזק יד גלית מעליה וברחמים גדולים נקבצת לה שנית. רחם-אמך היא וזרע-אביך ואין לך חיק אחר מלבדה. אם סַנוורים תסוג ממנה, חלילה, או במוּגוּת לב, או ברוֹך-דעת - והיה זה כאילו נסוּגוֹתָ מתבנית האב של הבורא וכאילו שמטת צלע ממשולש-הנצחים שלו. הו, אז יִראה הים ויסוג והירדן יסוב לאחור. ההסטוריה תתלהט לילה. מַראות הכבשן ישובו למקום הזה כקללת סדום. כל מעינות תהום-רבה ינועו מרבצם. תנור-האש שוב יעבור בין הבתרים. הקשת תעלם בענן ואלהים יִנקה משבועתו. אל תנסה ואל תתגרה את חֻקות-עולם, בני. אפשר כי במודע אינך מאמין עוד בָּאֵל. אפשר שכחת כי אתה עם. אפשר קהו בך חוש-המישוש וריח-העפר. אך כל אחד מהם, כמו כולם יחדיו - צלעות המשולש התיאומטרי, ואין קיום לחישוב העליון ולמניע הנסתר של יהדותך אלא בצירופן המתמיד במשותף, שכן כל צלע ערבה לרעותה, ואין לאחת מהן הויה לעצמה בלעדי רעותיה. אפשר אתה כופר במוֹ-מציאותו של המשולש הזה ומלהג גם להבלו, גם להובליו. אך אם תאבה או תמאן, הנה ע ם אתה מלא את אלהיך ומלא את אדמתך, כמים מכסים לים וכשמש את עין-הצהרים. לאו כל גוי רואה סמוי מבעד לנגלה. רבים גויים רואים באדמתם קרקע-מנוחות בלבד. או רחם יבולים ותנובות-פֶּרי. אך א ח ד אתה אשר הָראֵית לדעת , כי יש ויש באדמה מעל לענוגי-החושים ומעבר לשִפיון-השכל. באמרך שַעַל-עפר, כאילו אמרת שעל-עם ושעל בעילוי האלהי, שהוא תפארת-האדם בך, והלא א ל י ו נשאת נפשך כל הימים מבלי לדעת, ואפילו בהיותך בורח מאיתו, או בז לקדשיו בשוק-המָקוֹלין, ב ך שכן ו עִ מ ך הוסיף ללכת ו נ ש מ ת ך הפקדת בידיו. יהודי בעולם, כמו אדם בעולם, טבעו לדעת - ח י י ב הוא לדעת - מי הוא ומאין הוא בַּמאורות, ואיפה הוא במאחז-מקומו, ולאן צעדת-פניו. יש מגנט נפילים בהליכת עַם לילה אל שחר-מקורו, עם רחף-כנפים בין כתפיו. מ ת ו כ ו הוא נמשך אל בראשית-צלמו, ככוכב אל נגה שבעת הימים. עַ מ ך הם אלה, בני. ראשונים לנס, יחידים לאפוקליפסה השִמשית. האם תסוג משַיכותך להם? הלא תמיד ויום-יום אתה נותן נפשך בהליכתם כשומרים לבוקר, ואת גופך בנסיונם על עצמותיו ודמו. היה גאה, ילדי, שאתה בן לעם הזה, שגם על כתפיך הוצבר שמץ מכובד השמים הללו, שנוזלים בך דמדומי יקיצה ראשונה ואור מזריחת-בכורות. היה גאה ש ב ך נדלקה הרוח בבשר, שאת שבט א ב י ך בחרה לפעמו, שאת ז ר ע ך בֵּרכה בַּנעלם - לדעת נפש העצמים, סוד סדריהם, תהום-נפלאותם. יהי א ו ר, בני, יהי לך אור! בוקר מבורך ליקיצתך! יקוו חלומותיך אל מקום אחד ותראה אדמתך לעיניך, כביום נתינתה בָּקדומים. יתן לך הבורא לב חדש וצעיר, לפעום את שיבתה הגאיונה ולעמוס את הר-זכרוניה, ולשאתו מאיר יום-עתידות. יטען הארכיזרם הגדול את מצברי חשמלותך ויעשיר את סוללות רושפי-זיקיך. תפּקחנה רואותיך, בני, להביט אֻמדן ביעקב ולראות ממדים בישראל, שלא בעין משנאיך-מחוץ ולא באישון חשׁוּכיך-מבית. יהי בך העוז להלחם, בני, ודע מה שתשיב ל ע צ מ ך אם תִשָאל בַּנפש, ושנן היטב למען לא תשכח על מה אתה נלחם: על ארבעת-אלפי-שנה-באדמה-הזאת. על היותה דמך ומאודך. על ברושך ותִדהרך שנטעת בה ועל כרם-גפנך ותאנתך. על שזכית בה לִשׂרות עם אלהים ועם אנשים ןלהקים עמודי-חכמה מאבניה ולבנות בה מקדש לחרדת-הנעלם ולנגן כינור בתוכה לנשמת-אנוש. על בית-ראשון שהחריבוך עליה ועל בית-שני ועל עלבון נוודותך עני-בשער. על חרפת גרושך מגוי אל גוי וכלימת רדיפוּתְך עלי-צואר ועל בזיון אזלת-ידך אל מול חורפיך. הנה, כנגד א ל ה אתה נלחם, בני, בעבור א ל ה אתה נלחם. בתי תפילה שלך נצבו במקום זה ב ט ר ם כנִסתות הצלוב מנצרת ולפני קשתות אל-אקצה ומקדם לכיפת עומר. ישוע עצמו, בבית תפלין יהודי שִטַח בכורות-תחינותיו, ומוחמד עצמו, מאת נושא הלוחות נטל מיטב משלו, וּוִקליף והוּס ולותר ואֶרַסמוּס, בשל ניצוץ מוּסרך מרדו ככל שמרדו ותיקנו ככל שתיקנו, וה´מהדי´ השיעי, מִתוֹאר משיח בן דויד נגזר צלמו ומאחרית-הימים באמונתך נחתך שובו אל מאמיניו. מצרִים נטלו ממך ובבלים נטלו ממך ואשורים וחִתִים. אפילו יוָנים ביופים. אפילו רומִיים בפארם. אפילו בינטים ופרסים וכוֹזרים. ככל שהשיקו מעגלי-דעת - בך הוצרכו לגעת, וככל שנכוותה שפתם רצפת קודש - מאִשך נחרכו שבת וחודש. גביר היית לאחיך ופושט-יד הציגוך בגויים, כולם גאים בבשורתך ומחקים את צלם-הבורא שבפניך, אבל בזים ליסוריך ומעלימים עין ממוראי-עקדתך. הנה, כבגד אלה אתה נלחם, בני. בעבורם חרפת נפשך. היה ארך אפיים, בני, ומושך בעת. אלפים שנה הלכת במדבריות הגויים, כנהר מקדם זורם. את בִּצותיהם הפכת למעיָנים ואת צחיחיהם לאדמת-עדן, ואילו הם הובישוך להאמין כי מאיתם פטר-רחם-חָכמות ומעִמם חַלְצי-דעת. אלפים שנה. לא עוד. אבל אל תדחק לַקץ. החזק ראשך מעל למבול הנקווה סביבך והשיטה תֵבתך לאט. רסן כפיריך בַּפתח ופנתריך בבטן-הספינה ופתח צהר ליונתך עד ישוֹכּוּ המים. יש לך זמן, בני, כי אתה הזמן, והנצח אינו טובע לעולם. אך אם לא תֵראה הקשת-בענן ואדמתך מבעד למבול - כי אז פרוץ ושטוף ושחה כל עוד רוח בך, כי אין עם שליט ברוח לכלוא את הרוח, ואין תהום בולע רוח, ואין עם יכול למות אם יש בו רוח, ומי כעמך ישראל רוח-נשרים גדולה ושרף מעופף? שחה בכל כתפיך, בני, ודחה שטפי-עולם, יבשתך באופק. רֶכֶב אליהו מתחתיך וסוסי-האש הבוערים השמימה. אתה לא תִסָפה. זהו. יש לי הרגשה שהישראלי בן זמננו התרחק מאוד מתחושת היעוד החזקה שמבוטאת בשיר, וחבל. גם אם מישהו לא יזדהה עם כל מילה ומילה בשיר, ואולי חלק ממנו אפילו יעורר בו דחיה, נראה לי שגם הוא יודה שיש משהו מאוד מצער בכך ש(-וזו תחושתי האישית) אנחנו הופכים לאט לאט לסתם עוד עם שקונה, אוכל, לומד, עובד וישן, במקום לשמור על היחודיות הנדירה שליווה אותנו כל השנים. (כמובן שמי שחושב שמראש לא היה בעם היהודי משהו יוצא דופן לא שותף להרגשה הזו, אבל אני לא חושב שיש רבים כאלו). זהו. נאמתי. לילה...
של יעקב אורלנד שמאוד דיבר אלי, רציתי לשמוע מה דעתכם עליו. השיר נכתב, נדמה לי, בזמן ההתעוררות הלאומית הגדולה בתחילת המאה, אך משמעותו טובה ויפה גם לימינו. (אני לא מאמין שאני הולך לכתוב עכשיו את כל זה...
