הקטנה מתגעגעת אליי
גרושתי צלצלה עכשיו שאדבר בטלפון עם הקטנה(בת כמעט 5). היא לא מצליחה לישון כי היא מתגעגעת אליי! דיברתי איתה קצת וממש נקרע לי הלב מבפנים לשמוע את הקול הפצפון הסדוק שלה חנוק מדמעות. הקשיים שלה החריפו בחודשים האחרונים והיו לה כמה התקפות שהיא פשוט לא רצתה לתת לי ללכת אחרי כל פגישה שלנו למרות שהיא רואה אותי לפחות פעמיים בשבוע. לפני מספר ימים חזרתי עם הבנות משבועיים בחו"ל. שבועיים אינטנסיביים שלהם ללא אמא,רק עם אבא. דווקא לגדולה הייה יותר קשה בטיול עם הגעגועים לאמא. הקטנה בקושי התגעגעה. יכול להיות שעכשיו שפתאום היא שוב התנתקה ממני לכמה ימים אני פתאום חסר לה. מצד שני גם לפני הטיול היו לה קטעים שקשה לה להיפרד ממני. אני כל הזמן אומר לגרושתי שחייבים להיות ערניים לבעיה הזו. שכואב לי לראות את הקטנה סובלת ככה. אבל גרושתי רק אומרת לי "אין מה לעשות,אנחנו גרושים וזאת עובדה והיא צריכה ללמוד להתרגל לזה". אני מרגיש שגרושתי מתייחסת לכל העניין בביטול כאילו זה רע הכרחי שצריך להשלים איתו וזה יעבור מאליו. עשינו עם הילדה שיחות בעבר,נתנו לה דברים שלי למזכרת...ניסינו כמעט הכל ושום דבר לא עוזר. נשאר רק הצד של העזרה המקצועית ולזה גרושתי לא מסכימה כי היא לא חסידה גדולה של טיפולים פסיכולוגיים(בהחלט אחת הסיבות שגם הטיפול הזוגי שעשינו בזמנו בנסיון להציל את הנישואין לא הצליח). אפילו כשהצעתי לה הערב שתתייעץ לפחות עם הגננת היא הגיבה בביטול מופגן ובחוסר סבלנות כאילו ההתנהגות של הקטנה זה איזה מטרד שמפריע לה עכשיו ללכת לישון. לא יודע למה היא מנסה לגמד את הבעיה הזו. נו טוב זה לא חדש שאנחנו לא רואים עין בעין בנושא הזה ובכלל. הרי אם יכולנו לשתף פעולה יותר טוב אולי לא היינו מתגרשים בכלל... לי כל זה יותר קשה לא יודע למה. כשלילדה רע אני מרגיש שרע גם לי וזה עושה אותי ממש עצוב. אני רק רוצה שהיא תסבול פחות ואני לא יודע איך.
גרושתי צלצלה עכשיו שאדבר בטלפון עם הקטנה(בת כמעט 5). היא לא מצליחה לישון כי היא מתגעגעת אליי! דיברתי איתה קצת וממש נקרע לי הלב מבפנים לשמוע את הקול הפצפון הסדוק שלה חנוק מדמעות. הקשיים שלה החריפו בחודשים האחרונים והיו לה כמה התקפות שהיא פשוט לא רצתה לתת לי ללכת אחרי כל פגישה שלנו למרות שהיא רואה אותי לפחות פעמיים בשבוע. לפני מספר ימים חזרתי עם הבנות משבועיים בחו"ל. שבועיים אינטנסיביים שלהם ללא אמא,רק עם אבא. דווקא לגדולה הייה יותר קשה בטיול עם הגעגועים לאמא. הקטנה בקושי התגעגעה. יכול להיות שעכשיו שפתאום היא שוב התנתקה ממני לכמה ימים אני פתאום חסר לה. מצד שני גם לפני הטיול היו לה קטעים שקשה לה להיפרד ממני. אני כל הזמן אומר לגרושתי שחייבים להיות ערניים לבעיה הזו. שכואב לי לראות את הקטנה סובלת ככה. אבל גרושתי רק אומרת לי "אין מה לעשות,אנחנו גרושים וזאת עובדה והיא צריכה ללמוד להתרגל לזה". אני מרגיש שגרושתי מתייחסת לכל העניין בביטול כאילו זה רע הכרחי שצריך להשלים איתו וזה יעבור מאליו. עשינו עם הילדה שיחות בעבר,נתנו לה דברים שלי למזכרת...ניסינו כמעט הכל ושום דבר לא עוזר. נשאר רק הצד של העזרה המקצועית ולזה גרושתי לא מסכימה כי היא לא חסידה גדולה של טיפולים פסיכולוגיים(בהחלט אחת הסיבות שגם הטיפול הזוגי שעשינו בזמנו בנסיון להציל את הנישואין לא הצליח). אפילו כשהצעתי לה הערב שתתייעץ לפחות עם הגננת היא הגיבה בביטול מופגן ובחוסר סבלנות כאילו ההתנהגות של הקטנה זה איזה מטרד שמפריע לה עכשיו ללכת לישון. לא יודע למה היא מנסה לגמד את הבעיה הזו. נו טוב זה לא חדש שאנחנו לא רואים עין בעין בנושא הזה ובכלל. הרי אם יכולנו לשתף פעולה יותר טוב אולי לא היינו מתגרשים בכלל... לי כל זה יותר קשה לא יודע למה. כשלילדה רע אני מרגיש שרע גם לי וזה עושה אותי ממש עצוב. אני רק רוצה שהיא תסבול פחות ואני לא יודע איך.
