הצעתכן:

אופירA

New member
מנהל
כיוון שאתה אורח לרגע, אתה לא מכיר את הסיפור המורכב

אמנם ברור שהראייה של העולם כמקום שחור אינה בגלל דחיית הירושה של האב. היא נובעת ממציאות אחרת לגמרי - דחייה שלו בילדות, חוסר עניין שלו במצוקות, וגם כמובן ההרגל של הכותבת להתלונן על הרבה מאוד דברים ולהאשים בהם את מי שלא מעוניין לעשות כרצונה ולהיענות לבקשותיה.

אבל דווקא לאור המצוקה הזו, אי אפשר לקרוא לכותבת שהיא רואה את אבא שלה ככספומט. זה חריף ולא משקף כלל את המקרה.
אדם שנמצא במצוקה רגשית וכלכלית (ובנוסף גם יש לו ראייה ממורמרת על כל העולם), קשה לו מאוד להבין מדוע לא היה קשר חם בינו לבין האב לאחר פטירתה הטראגית של האם, ומדוע ניתנה לאשה השנייה אפשרות לעשות ברכוש כרצונה, ללא סייג.
סביר מאוד שהאב עשה זאת בתמימות, מתוך רצון לאפשר לאשתו חיים נוחים עד פטירתה. אך הבת סובלת מההתעלמות שלו ממצוקותיה הכלכליות כרגע, וחושדת מאוד בכוונות זדוניות של האשה היורשת (ולכן מקבלת כאמת גמורה את דברי העו"ד שיוצא מהנחה של כוונות זדון ברורות, כאשר זה לא ממש ברור מהמציאות... במציאות יש קשר בין בנות האב מנישואין ראשונים לבין האשה השנייה גם לאחר פטירתו).

אז חבל גם שהאב לא התחשב, וגם חבל שהבת לא מצליחה לגבור על מרירותה, ולכבד את רצונו ואת זכותו, ולהבין שאין כוונות נישול וזדון בהכרח.
אבל אין מקום להגדיר את הדברים באופן מנותק ומתנשא כמו שעשית...
 

מישהי1631

New member
תודה אופירה, הרבה חומר למחשבה

הדחייה של אבא שלי פוגעת עוד יותר משום שהשקעתי בו אחרי מותה של אימי. משך שנתיים באתי אליו כול יום ובישלתי לו. לא עשיתי זאת כדי לקבל תמורה. רציתי לעזור. הבגידה התחילה לפני הצוואה, כאשר חליתי בסרטן. הדבר האכפתי וההגיוני היה להציע לי לבדוק, בכול מחיר, אם ירשתי את הסרטן מאימי. הבדיקה חשובה ביותר בגלל שיש לי שתי בנות. לא היה לי כסף לבדיקת הריצוף הגנטי היקרה, והשגתי אותה מקופ"ח רק אחרי שנתיים, מאבק ארוך וכמה חלקים מגופי שהחלטתי להשאיר על שולחן הניתוחים כי החלטתי שאנהג כאילו אני נשאית. בסופו של יום, אני לא, אך לא מצטערת על התהליך. עדיין נשארו חלקים בבדיקה הגנטית שלא עשיתי ואני לא יכולה לממן ולכן הבנות שלי לא זכאיות ל - MRI, הבדיקה הכי אמינה לסרטן השד, בעיקר אצל צעירות. הידיעה שלאדם הכי קרוב לך שמחזיק בכסף לא אכפת אם את או בנותייך חיות או מתות היא מזעזעת. לא יכולה לבלוע את זה. ההסבר היחיד שעולה בדעתי הוא שאבא שלי עבר בעצמו ילדות קשה ויתמות בצל השואה.
אני רואה אנשים סביבי שנקלעו לנסיבות חיים קשות - גירושין, אבטלה, פיטורין , בעל שעזב והשאיר עם תינוק - ואת עזרת ההורים שממש הוציאו אותם מהזבל, וחושבת איפה כול אלה היו היום אם היו הילדים של אבא שלי...
הלוואי שהייתי יכולה להסתדר לבד. לומר דווקא ולמרות הכול. לעבוד קשה ולעמוד על הרגליים כלכלית ורגשית, אבל הגוף שלי עושה מה שהוא רוצה. עכשיו, למשל, אחרי שבוע של עבודה מאומצת במטבח, נתפסה לי היד ככה שאני בקושי מזיזה אצבעות. מפחדת נורא שהמאמץ גרם לסיבוך מניתוח הכריתה, שעד כה הצלחתי להימנע ממנו. אני יושבת עם בקבוק חם, בולעת ערמות של כדורים נגד כאבים וכלום לא עוזר. מניין אקח אופטימיות עכשיו?
וסליחה על המייל השחור.
 
הצעתכן:

בעל חנות המכולת לא הרחק מביתי אינו אוהב אותי, ומפגין זאת בכל מיני דרכים קטנות נבזיות. עד עתה התעלמתי. הלא אני מחפשת לקנות ותו לא. והמכולת קרובה לביתי, ומצוידת יפה. היום סוף סוף החלטתי שלא אפרנס אותו יותר. אקח את עצמי ואת כספי למקום אחר. מעניין מה דעתכן?
 

אופירA

New member
מנהל
האם הבעיה היא שאבא לא הציע שתיבדקי ולא נתן כסף לבדיקה

או שהבעיה היא שסירב בעקשנות לממן לך בדיקה חשובה זו, למרות שישבת איתו ימים ולילות והסברת לו את הסיכון הרפואי, הבאת חוות דעת מקצועית, ביקשת מאוד את עזרתו שוב ושוב, ניסית לשכנעו ביצירתיות והתחננת לפניו שיעזור לך.

בקיצור - ביקשת ממנו ושכנעת שוב ושוב ושוב, או רק ציפית שהוא יציע?
יש לי הרגשה שהעדפת לצפות, לחשוב שמגיע לך ולהתמרמר שלא קיבלת סיוע.
אני יותר מאשמח לגלות שטעיתי טעות מרה.

וגם שיקול הדעת לכרות למרות שאין עדיין ידיעה אם את נשאית - האם הוא החלטה פרטית חרדתית, או שהוא המלצה רפואית חמה. עד כמה שידוע לי, אין שום סיבה לכרות כל עוד אין ידע על נשאות. הרי דווקא החלטה זו היא שהביאה אותך לסיכון בריאותי ומוגבלות וסיבוכים, ולא מחלה שחלית בה בפועל.
 

מישהי1631

New member
תודה אופירה, מעריכה את ההתייחסות העמוקה שלך

הגישה של אבא שלי מגילוי המחלה הייתה פוגעת כל-כך, שלא המשכתי לפנות אליו. למען הצדק אציין שבתקופה ההיא כבר לא היה במיטבו ואולי לו היה צעיר יותר היה מתייחס אחרת. בכול אופן - קיבלתי את האבחנה מכירורג ואמרו לי לראות אונקולוג/ית מיד. אבל - התור הקרוב ביותר היה כעבור חודשים או בפרטי שזה 1,400 ש"ח. אני הייתי כרגיל בחריגה בבנק. טילפנתי לאבא שלי וביקשתי עזרה לקבוע תור והוא אמר לי שאני צריכה להתקשר לאשתו ולבקש אישור כספי. ככה, ברשמיות, כמו זרים. באותו רגע היה לי ברור שאני לבד בעניין. יש לי אבא שלא אכפת לו אם אני חיה או מתה. בסוף השגתי תור דרך אחות מתאמת (מצאתתי אותה באינטרנט) לכמה ימים קדימה לאונקולוגית שלי, שנחשבת רופאה טובה ויסודית אבל אנטיפתית. (שמעתי גם מאחרות). לגבי ההחלטה על כריתה דו-צדדית ושחזור. קודם כול מתתי מפחד. התמונות של הגסיסה של אימא שלי בגיל 55 היו לי מול העיניים והייתי בטוחה שאני הולכת למות. הייתי היסטרית ולא חשבתי בהיגיון. איש לא טרח לדבר איתי, להתעניין או להרגיע. בהמשך, בהתייעצויות (פרטיות ויקרות, איך לא) עם אונקולוגית פרטית הבנתי שאמנם לא הלכתי למות אבל לפחד שלי מנשאות היה בסיס חזק ואמיתי בגלל ההיסטוריה הרפואית של אימא שלי. הרופאה הנחשבת המליצה על כריתה דו-צדדית כולל שחלות, רשמה מכתב, ועשיתי את זה. אני לא מצטערת למרות הבלגן. לאורך כול הדרך, לא ביקרו אותי בבית חולים, לא התעניינו, איש לא שאל אם אני צריכה משהו, אולי להביא לי אוכל. הבנתי שאני לא חשובה לאיש וזה היה משבר נוראי. הגעתי להחלטה שלא עוד. שבחיים שלי יהיו שני מצבים - או בריאה או מתה. אם "זה" חוזר אני לוקחת כדורים ושלום עולם מזופת. וסליחה על הפסימיות. עם משפחה כמו שלי והאדישות שחוויתי קשה אחרת.
 

אופירA

New member
מנהל
מישהי, שימי לב -

לאורך כל הדרך וכל הצרות שאת מתארת - ההתנהגות שלך והגישה שלך הם בלבד שגורמים לך לסבל כל כך גדול.
המכשולים עצמם אינם כה קשים ובלתי נסבלים. אלא התגובה שלך, הבחירות שלך, והנטייה שלך להאשים כל אחד אחר בבעיות שלך - הם שהופכים את המכשולים (שיש לכל אחד בחיים) לבלתי נסבלים ונוראים.

אם תשתדלי להפסיק להאשים את זולתך, ולבדוק בכל סיטואציה איך היית יכולה לשפר אותה להבא ע"י התנהגות נכונה יותר - מצבך היה משתפר להפליא.
אבל לשם כך את צריכה קודם להפנים, ששיטת החשיבה של להאשים את הזולת במה שהוא עושה לך היא ממש לא נכונה, היא שגיאה גדולה, היא הטעות של החיים. במקום לכעוס רק על הזולת, אנו חייבים להתאמן כל החיים בהעלאת המודעות העצמית שלנו להתנהגות שלנו, לפתוח את הראש לחשיבה שיותר מיטיבה איתנו ומשפרת מצבי אינטרקציה עם הזולת.
אמנם מותר לכעוס על אבא עשיר שלא מתעניין, ועל גיסה גועלית. אבל רק קצת. את רוב האנרגיה יש להפנות לבדיקה העצמית שלך בכל סיטואציה. לא ברמה של "מי אשם", אלא ברמה של "איך את יכולה לשפר את מצבך". לא מתעסקים באשמים ובמדידה מי יותר לא בסדר. מתמקדים בלברר מה אפשר לשנות מבחינתך, ואת הצדק משאירים לאלוקים.
הרי כבר נוכחת שההתעסקות בצדק ובהתנהגות הזולת לא מביאה אותך לשום מקום טוב... להיפך.

אני מטופלת בפסיכיאטריה עשרות שנים. אם הייתי מונה את המחדלים והטעויות והנזקים שגרמו לי מטפלים, היתה לי רשימה ארוכה כאורך הגלות. אבל גם הייתי מתדרדרת בריאותית, סובלת זוועה וכבה לחלוטין.
אז ברור שהם לא בסדר ושאני צודקת, אבל לא התעסקתי בזה. כי המטרה שלי היא לשפר את איכות חיי הרגשית ולהיות בהחלמה, ובזה דבקתי. חיפשתי כל הזמן (וגם למדתי מהטעויות שנעשו כלפי) את הדרך להשיג את המטרה.
אז זה לא צודק שהחולה צריכה לטפל בפסיכיאטרים, לנפות אותם וללמדם את הדרך המתאימה להחלמתה (ולוותר על להיעלב מחוסר אמון ויחס משפיל). אבל זו הדרך שהביאה אותי למקום שפוי ומתמודד היטב, וגם לכל המתנות שקיבלתי בחיים, למרות שביסוד הייתי ילדה דחויה ומזולזלת בדיוק כמוך וכמו אחרות כאן, סבלתי מיחס משפיל ועויין מההורים וממצב חברתי על הפנים עם נעצים גדולים, וגם אני עברתי לתיכון אחר בגלל יחס החברה.
אבל לאורך כל הדרך בחנתי את המציאות ופירשתי להבנה שאני צריכה לשנות, ולמדתי ע"י עזרה מקצועית מה אני צריכה לשנות (וגם מהטעויות הקריטיות עד אימה של העזרה המקצועית למדתי).
זו גישה שמשתלמת, ובגדול. למרות כל ההתמודדות הקיימת תמיד. יש הבדל עצום אם עוברים אותה כשאתה אומלל וחסר דרך וכוח, מאשר כשאתה עם כוח ותנאים חיצוניים הרבה יותר טובים.

סליחה שהארכתי.
חשוב לי שתביני שהקושי שלך לוותר על האשמת הזולת בצרותייך, הוא שדופק את כל החיים שלך, כולל מצב כלכלי, כולל יחס החברה והמשפחה, כולל מצבך הבריאותי.
 
להמשיך לקנות במקום שלא נעים לי להכנס אליו?

שלום לך פנתרית,

התחושה שאת מתארת בהחלט מאוד לא נעימה, והרצון שלך שלא לפרנס את בעל המכולת מובנת. אם תפסיקי לקנות אצלו, גם תחסכי מעצמך את אי הנעימות.

אני מניחה שהשיקול אם להמשיך או לא להמשיך לקנות באותה מכולת, הוא קומבינציה בין עד כמה את "שמה" על אי הנעימות הזו, לבין הנוחות שבקרבה, ולבין המרחק והמחירים של האלטרנטיבות.
 
נכון. והפור נפל, אני חושבת.

אבל כפי שאני מכירה את עצמי, די מהר "אשכח ואסלח", בסופו של דבר האיש לא מעניין אותי. ושיקולי הנוחות שוב יגברו.....
 
חומר למחשבה

פנתרית שלום רב,

המשפט: "את יכולה לברוח מהסובב אותך אך אינך יכולה לברוח מעצמך",
הוא משפט מוכר וידוע, ובעיני ראוי לתזכורת כחומר למחשבה כמעט בכל מצב קונפליקט. הוא יכול לשרת אותך. למה להתעסק בשאלה למה בדיוק התכוונה או לא התכוונה כלנית כשהזכירה אותו כאן? אולי כך ואולי אחרת. למה זה כל כך חשוב?
את דווקא מאלה שכן חוקרות ובודקות גם את עצמן ולא רק את הסביבה, ובכל זאת:
אני בעד שכולנו נזכיר לעצמנו את המשפט הזה לעיתים קרובות יותר.
 
תמר, א. בהקשר הזה המשפט היה ממש עוין (הלא כתבתי שם

שבעל המכולת מראה את אי החיבה אליי בכל מיני דרכים קטנות ונבזיות. אני חושבת שמצב כזה קורא לאמפתיה כלפיי מצדכן. ובאמת, נתת לי.)
ב. מה יעזור הפסוק הזה לאדם שאינו נמצא בטיפול פסיכולוגי?
לעתים עלינו לראות את תרומתנו למצב בינאישי מסוים. אבל אין ספק שגם לזולת יש יד במצב, ורע יהיה אם ניקח על עצמנו את כל האשמה. (הלא אנשים מסוימים באים לטיפול פסיכולוגי משום שמטבעם, או כמשהו שגררו מהילדות, הם מאשימים כל הזמן רק את עצמם!! מצב חולני.)
 
מה בין לקיחת אחריות לבין לקיחת אשמה?

חומר למחשבה - מזמין למאמץ מחשבתי ורגשי הנדרש כדי לנסות להבין מהו חלקי בקונפליט ומה חלקו של האחר.
לקחת אחריות על חלקי אין פירושו להאשים את עצמי.
תכופות זה לא או הוא או אני. לי יש חלק ולו יש חלק.
אלא שלרוב אני יכולה להיות אחראית רק לחלקי, ואם חשוב לי שמשהו ישתנה במערכת יחסים כלשהי, השלב הבא אחרי שהבנתי מהו חלקי ולקחתי אחריות, הוא לנסות ולשנות משהו בהתנהלות שלי.
לקחת אחריות על החלק שלי, אין פירוש הדבר שלשני אין חלק בקונפליקט. אלא שלרוב אין לי יכולת לשלוט על ההתנהלות שלו. רק על שלי.
לעיתים שינוי בהתנהלות שלי, יוביל לשינוי בהתנהלות הצד השני.

האבחנה בין לקיחת אחריות ללקיחת אשמה, מאוד חשובה לבריאותנו הנפשית.
 
כללית, אני מסכימה. והמשפט המסיים שלך קורא למחשבה. נוספת.

אבל: במקרה המסוים הזה, הלא בעל המכולת אינו מעניין אותי. אין הוא ידידי, ה"יחסים" בינינו הם כמובן מינימאליים. לכן, כפי שכתבתי, אני מעדיפה לקחת את עצמי ואת כספי למקום אחר. הלא לא אפתח עם בעל מכולת בגישושי ידידות ובנסיונות לתקן יחס מקולקל.....
אולי תשלחו אותנו לטיפול זוגי???
 
מחשבה על אפשרות להגדלת היכולת ולצמיחה

שלום פנתרית סגולה
הרחבה להצעה של תמר:
למשל בדוגמת בעל המכולת- אולי תוכלי (ורק אם תרצי כמובן) להחליט שאינך רוצה שפרצוף חמוץ של נותן שרות כזה או אחר יצמצם את חופש הפעולה והמרחב שלך - ואז תוכלי להשקיע מחשבה באיך לשמור על מרחק רגשי, איך את מצידך מכוונת ומווסתת את רגשותיך, איך להיות יותר שוות נפש לאי-נחמדות שלו,(ושל אחרים במצבים אחרים) ולהחליט איך לפעול לפי האינטרסים שלך. למשל: ייתכן שבכל זאת תקני במקום אחר אבל ביום סגרירי תוכלי להכנס אליו אם חנותו קרובה ונוחה יותר, ובלי להרגיש רע.
 
נעמי, אני תמיד מגיבה בשיוויון נפש לנבזויות הקטנות שלו

הפעם הרהרתי לי: למה אני ממשיכה לפרנס אותו?
 

GRAYhound38

New member
יש לי דוגמא אישית..

פעם התיישבתי לשוחח עם פקידה שנותנת שירות.
אני שואלת שאלה והיא עונה בפנים זועפות וחסרות סבלנות.
לא עשיתי לה שום דבר והיא דיברה אלי בצורה לא נעימה.. שקלתי להעלב ולזעוף בעצמי
היה לי לא נעים לקבל ממנה שירות.
אמרתי לה "עובר עלייך יום קשה הה?"
והיא חייכה במבוכה ואמרה" "כן.. יום קשה"
ומאותו רגע היא הייתה ממש נחמדה אלי, קיבלתי שירות שירותי ביותר.
נפרדנו בחיוך ואיחלתי לה המשך יום טוב יותר.
לא היה לי חלק באיך שהרגישה כשהגעתי אליה אבל היה לי חלק באיך שהיא הרגישה אחרי וזה עשה לי ממש כיף.
&nbsp
אנחנו לא תמיד יודעים עם אילו מטענים אנשים מגיעים מהבית ולפעמים התייחסות שונה
שלנו למצב באמת יכולה לעורר שינוי אצל האחר.
 
למעלה