רק מקרה אחד בו באמת 'סילקנו' שחקן כמה מקרים בהם השחקנים הפחות רצויים עשו חושבין עם עצמם, הבינו לבד את הרמז מאיתנו ועזבו ברמות שונות של שקט ומקרה אחד בו הקבוצה נטשה את השה"מ. השאלה הבאמת בעייתית היא: איך עושים את זה בלי להשאיר רגשות שליליים לטווח ארוך?
אבל בסוג משחק שאני משחק (i.e. TIC) זה מאוד קשה. הוא פשוט עיצבן אותנו נורא בתור שחקן גרוע שלא נותן לעלילה להתפתח אלא אונס אותה אז פשוט השארנו אותו להתמודד לבד מול יד ימינו של מלך השדים והוא בסוף "קלט" את המסר. או שזה היה הפטיש לראש.
תרחיש מעניין: אותו השחקן, הינו חבר שלך, אם כי לא ממש, אלא חבר. אבל בתור שחקן הוא זועתי. מה לעשות? אחרי הכל, הוא חבר שלך, ולא נעים לרמוז לו, אבל אתה רוצה, איך ננסח את זה יפה, שהשחקן ירחף לו מהקבוצת משחק בברכה, יוסי
לומר למישהו לשפר את המשחק שלו זו אולי לא בעיה, אבל לעולם אין לך ביטחון שלא יעלב. אולי לא יראה זאת, אבל אנשים כבר נעלבו מפחות, וגם שמעתי על אנשים שנעלבו מהוראה שקיבלו וזו היתה חובתם לבצעה. (לא משהוא דתי או מוסרי)
וחוצמזה, גם אם הוא יעלב אין מה לעשות... זה הפתרון הכי כי שאר האופציות הם: א-כולם יסבלו ממשחק גרוע. ב-יתחילו משחק אחר והוא עוד יותר יעלב. ג-יפסיקו לשחק.
כמו שאומרת האמרה הישנה, שרשרת היא רק חזקה כמו החוליה החלשה ביותר שלה. במקרה שלי, מספיק אהבל אחד שמצחקק כשמישהו אומר שדיים בשביל לקלקל את המשחק. שורה תחתונה, כן, העפתי כמה וכמה שחקנים שלא מצאו חן בעיני. למען האמת העדפה שלנו עכשיו זו חבורה של שניים- מקס' שלושה, בניגוד לחבורות של חמשה-שישה שהיו פעם מכמה סיבות: הדמויות מתפחות יותר לעומק יותר מהר (יחס אישי). קל יותר לוגיסטית לארגן שלושה אנשים מאשר שבעה (בעיקר כשחצי מהם בצבא וחצי באוניברסיטה). החברה יותר רציניים כשאין מישהו שמקלקל להם.
האמרה נכונה מאוד אבל צריך לזכור שהורדת חוליה מקצרת את השרשרת ומאורך מסויים ומטה אין לשרשרת יכולת לבצע את תפקידה. מה גם שלכל אדם יש את הכישורים הייחודיים שלו במשחק ולכן לכל אחד אפשר למצוא את הנישה בה הוא מתאים ביותר ובה הוא החולייה החזקה ביותר. השאלה האמיתית היא איך עושים זאת. ומתי מרימים ידיים ומחליטים שהחולייה הזאת צריכה ללכת.