הצל שלה והיא.
יש פעמים שהיא לא הייתה בטוחה אם זו היא או הצל שלה. איך תדע? לפעמים היא הולכת ונדמה לה שרק הצל שלה הולך והיא בכלל במקום אחר. לפעמים היא הולכת והצל שלה נשאר. אף פעם לא הבינה את התנועות של הצל, פעם הוא כל כך קרוב וצמוד אליה, ופעם כל כך מרוחק ומנוכר. כשהייתה ילדה הכל היה כל כך פשוט הצל היה החבר הכי טוב שלה. ביחד הלכו לגן הוא נתן לה לקפוץ עליו ונהנה לשמוע אותה צוחקת. בערבים היא אהבה לשחק אתו מתחת לפנס, כשהייתה מתרחקת הצל שלה היה הופך לענק ואותה הכתיר למלכה. רק כשהייתה מתקרבת בחזרה הייתה הופכת שוב לילדה. כמו עליסה בארץ הפלאות פעם גדולה וגבוהה ופעם קטנה. זה היה הסוד שלו ושלה, אף אחד אחר לא ידע שהיא משתנה כולם חשבו שהיא רק ילדה. ככה הם גדלו ביחד אוהבים, מחוברים, מקבלים והיה להם כל כך נעים. הוא לא היה רק הצל שלה הוא היה הליצן הצוחק שלה. עד שיום אחד היא רצתה לראות איך הצל שלה נראה. רצתה להפסיק להקשיב לציוויים מהאגדות ' לא להיכנס לחדר האסור' 'לא לדבר עם הזאב' 'לא לראות את פני האהוב'. רצתה להיות כמו פסיכה, השתוקקה לראות את פניו. רצתה להיות כמו אשת כחול הזקן ולדעת מה הסוד שחבוי מאחורי הדלת האסורה? רצתה להיות כמו כיפה אדומה וכן לדבר עם הזאב. רצתה להמשיך את האגדות בגילויים משלה. היא התחבאה מאחורי העץ וחיכתה שהוא יגיח אחריה וכשהופיע תפסה אותו בידיה, הצמידה אותו קרוב קרוב אליה לופתת ספק מחבקת. לא ידעה מה לעשות התאמצה להחזיק ורצתה להרפות. הרגישה מאוד סחוטה ממה שביניהם. הצל לא התנגד כמו בכל הפעמים שהיה אדיש וכאילו מנותק. כשרצתה לנפץ זכוכיות, לבעוט בכיסאות או לשבור את הכלים, להתפרק ולהשתולל מזעם הוא כאילו לא היה מעורב או שפשוט ברח. הצל שלה כעס על כל העולם וכולם חשבו שזו היא. פעם הצל שלה היה נורא אדיב ומנומס התחפש למלאך וגם אז חשבו שזו היא. פעם כשזו הייתה היא חשבו שהיא הצל. כשנזכרה בכל הפעמים שמשל ותעתע בה החליטה להיות לגמרי משוחררת. היא השעינה את הצל על גזע העץ ואמרה לו 'אתה הולך להעלם אני בדרכי למעמקים'. הצל שלה דמם הוא לא היה מוכן לוותר ורק חשב איך להיצמד. היא לא הכירה את הדרכים אבל ידעה שהיא נעה לכיוון השקיעה, השמש סימנה לה את השביל שבו עוד מעט ייעלם צלה. הצל התחנן 'אל תעזבי ,יותר לא אכאיב, לא אקח אותך לקצוות, אשחרר אותך ממלחמות, אשיב אותך לארמונות, אתן לך מפתחות'. הוא דיבר והיא שתקה, כבר הכירה את הפעמים שהוא הופך לזאב בכיפה אדומה והיא רק רוצה שלא ייבלע אותה כמו באגדה. היא הלכה לתוך החשכה, הוא בכה והיא ידעה כמה חשוב לה לאהוב את עצמה.
יש פעמים שהיא לא הייתה בטוחה אם זו היא או הצל שלה. איך תדע? לפעמים היא הולכת ונדמה לה שרק הצל שלה הולך והיא בכלל במקום אחר. לפעמים היא הולכת והצל שלה נשאר. אף פעם לא הבינה את התנועות של הצל, פעם הוא כל כך קרוב וצמוד אליה, ופעם כל כך מרוחק ומנוכר. כשהייתה ילדה הכל היה כל כך פשוט הצל היה החבר הכי טוב שלה. ביחד הלכו לגן הוא נתן לה לקפוץ עליו ונהנה לשמוע אותה צוחקת. בערבים היא אהבה לשחק אתו מתחת לפנס, כשהייתה מתרחקת הצל שלה היה הופך לענק ואותה הכתיר למלכה. רק כשהייתה מתקרבת בחזרה הייתה הופכת שוב לילדה. כמו עליסה בארץ הפלאות פעם גדולה וגבוהה ופעם קטנה. זה היה הסוד שלו ושלה, אף אחד אחר לא ידע שהיא משתנה כולם חשבו שהיא רק ילדה. ככה הם גדלו ביחד אוהבים, מחוברים, מקבלים והיה להם כל כך נעים. הוא לא היה רק הצל שלה הוא היה הליצן הצוחק שלה. עד שיום אחד היא רצתה לראות איך הצל שלה נראה. רצתה להפסיק להקשיב לציוויים מהאגדות ' לא להיכנס לחדר האסור' 'לא לדבר עם הזאב' 'לא לראות את פני האהוב'. רצתה להיות כמו פסיכה, השתוקקה לראות את פניו. רצתה להיות כמו אשת כחול הזקן ולדעת מה הסוד שחבוי מאחורי הדלת האסורה? רצתה להיות כמו כיפה אדומה וכן לדבר עם הזאב. רצתה להמשיך את האגדות בגילויים משלה. היא התחבאה מאחורי העץ וחיכתה שהוא יגיח אחריה וכשהופיע תפסה אותו בידיה, הצמידה אותו קרוב קרוב אליה לופתת ספק מחבקת. לא ידעה מה לעשות התאמצה להחזיק ורצתה להרפות. הרגישה מאוד סחוטה ממה שביניהם. הצל לא התנגד כמו בכל הפעמים שהיה אדיש וכאילו מנותק. כשרצתה לנפץ זכוכיות, לבעוט בכיסאות או לשבור את הכלים, להתפרק ולהשתולל מזעם הוא כאילו לא היה מעורב או שפשוט ברח. הצל שלה כעס על כל העולם וכולם חשבו שזו היא. פעם הצל שלה היה נורא אדיב ומנומס התחפש למלאך וגם אז חשבו שזו היא. פעם כשזו הייתה היא חשבו שהיא הצל. כשנזכרה בכל הפעמים שמשל ותעתע בה החליטה להיות לגמרי משוחררת. היא השעינה את הצל על גזע העץ ואמרה לו 'אתה הולך להעלם אני בדרכי למעמקים'. הצל שלה דמם הוא לא היה מוכן לוותר ורק חשב איך להיצמד. היא לא הכירה את הדרכים אבל ידעה שהיא נעה לכיוון השקיעה, השמש סימנה לה את השביל שבו עוד מעט ייעלם צלה. הצל התחנן 'אל תעזבי ,יותר לא אכאיב, לא אקח אותך לקצוות, אשחרר אותך ממלחמות, אשיב אותך לארמונות, אתן לך מפתחות'. הוא דיבר והיא שתקה, כבר הכירה את הפעמים שהוא הופך לזאב בכיפה אדומה והיא רק רוצה שלא ייבלע אותה כמו באגדה. היא הלכה לתוך החשכה, הוא בכה והיא ידעה כמה חשוב לה לאהוב את עצמה.
