נקודה זה כן כינוי
New member
הצילו!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!#$%^#$%
לפני הכל, קצת רקע: אני בת 20, סובלת מאנמיה די רצינית (למבינים – רמת ההמוגלובין 7.9, רמת הברזל 1.3). חיילת. רופא היחידה הסביר לי, לפחות בערך, ממה נובעת בעית השינה שלי: אנמיה מן הסתם היא מצב של חוסר דם, חוסר כדוריות דם אדומות. לכן, בלילה, כשאתה מביא את עצמך לישון, הגוף נמצא במצב של רגיעה, כתוצאה מכך פעילות מערכות הגוף מואטת, מה שגורם לפחות דם להגיע למוח. לכן, במצב הרגיעה הזה, המוח נכנס למין מצב של "מצוקה" קטנה, אז הוא מעלה את לחץ הדם כדי להמריץ את קצב זרימת הדם, כדי שתגיע אליו כמות הדם שהוא צריך. לא יודעת עד כמה זה נכון, לא למדתי רפואה, אבל זה די מסביר את הרגשת ההיפראקטיביות שאני מרגישה כל לילה. ולבעיה- כשהבנתי שבאמת קיימת בעיה, ושלא מדובר באיזשהו עניין קצר או חולף, או במקרה חד פעמי, התחלתי להכנס למיטה כבר ב-9, כי אני יודעת שייקח לי שעות להרדם, אם בכלל אצליח. אם אני כבר כן מצליחה להרדם, שזה, מבחינתי, חזון אחרית הימים, אז השינה קלה מאד וכל דבר קטן מעיר אותי: מכונית שעברה בחוץ, עטלף קטן שעף מעל החלון, או אפילו אחותי שהסתובבה במיטה משנתה בחדר השני. בקיצור, כל דבר. אבל כמו שאמרתי – להתעורר מדברים כאלה, זה אושר מוחלט מבחינתי, כי אם התעוררתי, זה אומר שישנתי. הבעיה שיותר מפריעה לי, היא חוסר היכולת להרדם. וזה, קורה כל לילה. כל דבר מפריע לי, עוד לפני שאני בכלל נרדמת: אם חס וחלילה יש על המיטה עוד שמיכה שהיא לא בשימוש (וזה לא שהיא נוגעת בי, המיטה שלי ענקית), אני אצא מדעתי. אני לא ארגע עד שאני אקום ואקפל אותה ואשים אותה במקום רחוק שבו אני אשכח שהיא אי פעם הייתה לי על המיטה בלי שהייתי צריכה אותה. ואז, אני מרגישה מוכנה לחזור למיטה ולנסות להרדם שוב. אבל רגע, לא לפני שאני אזיז גם את הכרית שיש על המיטה, כי גם בה אני לא משתמשת. אני צריכה רק אחת. למה יש על המיטה שלי כרית אם אני לא צריכה אותה?!! אז אני אקום ואשים אותה בחדר אחר ואנסה לשכוח שהיא קיימת וכמה שהיא הפריעה לי לישון. ואז, אני אחזור למיטה, רגועה, נינוחה. אני נשכבת בחזרה על המיטה, עוצמת עיניים, אבל אז – מתחת לבטן, אני יכולה להרגיש את הסדין, איך הוא מקומט מעט, וכמה שהוא לא ישר וחלק לחלוטין. אז אני אקום, ואמתח את הסדין, אקרע לו את הצורה, כדי שלא יהיה קפל אחד קטן, ואחזור למיטה. ואז, השרוול של החולצה טיפה התקפל. ואני לא יכולה לישון אם השרוול מקופל. הוא צריך להיות ישר. אז אני איישר אותו ובאותה הזדמנות איישר את כל הבגדים, כדי שזה לא יחזור על עצמו. ואז, אני אנסה שוב להרדם, אבל לא. בטעות נגעתי בקיר. אסור לגעת בקיר. זה מפריע ומעצבן. אז אני מתרחקת, מנסה למקם את עצמי בדיוק באמצע המיטה, כדי לא להרגיש יותר את הקיר, וכדי לא להרגיש שאיזה יד או רגל בטעות יצאה ממש מעט מטווח המיטה והייתה קצת באויר. וכשאני ממוקמת בדיוק באמצע, אני אעצום עיניים, ואז זהו, כבר אי אפשר. אני יותר מדי ערנית בשביל להיות עם עיניים עצומות. הן צריכות להיות פקוחות. אני לא עייפה. פתאום אני מרגישה שאני חייבת לקום ולהתחיל ללכת בבית, מהמטבח לחדר, מהחדר למטבח, לסלון, לאמבטיות, וחזרה לחדר. ואני חוזרת למיטה, ואז הסדין כבר לא ישר, ושוב נגעתי בקיר, ואני מתחילה לצחוק מרמת הטמטום שאני מגיעה אליה בלילה, וכמובן, בעיקר לבכות מרוב יאוש, והשעה כבר 4 וחצי לפנות בוקר וב-5:20 אני כבר צריכה לקום לאוטובוס לצבא. בקיצור – אני משתגעת. אני רק רוצה לציין שזה דבר שקורה רק כשאני מנסה להרדם. במשך היום אני בסדר. נורמלית. באמת מדובר בתופעה של אנמיה חמורה? האם זו תופעה פסיכולוגית שנגרמת ע"י תופעה פיזיולוגית (האנמיה)? או שפשוט מדובר בסוג של כפייתיות, פרפקציוניזם, או כל דבר כזה? עזרה דחוף.
לפני הכל, קצת רקע: אני בת 20, סובלת מאנמיה די רצינית (למבינים – רמת ההמוגלובין 7.9, רמת הברזל 1.3). חיילת. רופא היחידה הסביר לי, לפחות בערך, ממה נובעת בעית השינה שלי: אנמיה מן הסתם היא מצב של חוסר דם, חוסר כדוריות דם אדומות. לכן, בלילה, כשאתה מביא את עצמך לישון, הגוף נמצא במצב של רגיעה, כתוצאה מכך פעילות מערכות הגוף מואטת, מה שגורם לפחות דם להגיע למוח. לכן, במצב הרגיעה הזה, המוח נכנס למין מצב של "מצוקה" קטנה, אז הוא מעלה את לחץ הדם כדי להמריץ את קצב זרימת הדם, כדי שתגיע אליו כמות הדם שהוא צריך. לא יודעת עד כמה זה נכון, לא למדתי רפואה, אבל זה די מסביר את הרגשת ההיפראקטיביות שאני מרגישה כל לילה. ולבעיה- כשהבנתי שבאמת קיימת בעיה, ושלא מדובר באיזשהו עניין קצר או חולף, או במקרה חד פעמי, התחלתי להכנס למיטה כבר ב-9, כי אני יודעת שייקח לי שעות להרדם, אם בכלל אצליח. אם אני כבר כן מצליחה להרדם, שזה, מבחינתי, חזון אחרית הימים, אז השינה קלה מאד וכל דבר קטן מעיר אותי: מכונית שעברה בחוץ, עטלף קטן שעף מעל החלון, או אפילו אחותי שהסתובבה במיטה משנתה בחדר השני. בקיצור, כל דבר. אבל כמו שאמרתי – להתעורר מדברים כאלה, זה אושר מוחלט מבחינתי, כי אם התעוררתי, זה אומר שישנתי. הבעיה שיותר מפריעה לי, היא חוסר היכולת להרדם. וזה, קורה כל לילה. כל דבר מפריע לי, עוד לפני שאני בכלל נרדמת: אם חס וחלילה יש על המיטה עוד שמיכה שהיא לא בשימוש (וזה לא שהיא נוגעת בי, המיטה שלי ענקית), אני אצא מדעתי. אני לא ארגע עד שאני אקום ואקפל אותה ואשים אותה במקום רחוק שבו אני אשכח שהיא אי פעם הייתה לי על המיטה בלי שהייתי צריכה אותה. ואז, אני מרגישה מוכנה לחזור למיטה ולנסות להרדם שוב. אבל רגע, לא לפני שאני אזיז גם את הכרית שיש על המיטה, כי גם בה אני לא משתמשת. אני צריכה רק אחת. למה יש על המיטה שלי כרית אם אני לא צריכה אותה?!! אז אני אקום ואשים אותה בחדר אחר ואנסה לשכוח שהיא קיימת וכמה שהיא הפריעה לי לישון. ואז, אני אחזור למיטה, רגועה, נינוחה. אני נשכבת בחזרה על המיטה, עוצמת עיניים, אבל אז – מתחת לבטן, אני יכולה להרגיש את הסדין, איך הוא מקומט מעט, וכמה שהוא לא ישר וחלק לחלוטין. אז אני אקום, ואמתח את הסדין, אקרע לו את הצורה, כדי שלא יהיה קפל אחד קטן, ואחזור למיטה. ואז, השרוול של החולצה טיפה התקפל. ואני לא יכולה לישון אם השרוול מקופל. הוא צריך להיות ישר. אז אני איישר אותו ובאותה הזדמנות איישר את כל הבגדים, כדי שזה לא יחזור על עצמו. ואז, אני אנסה שוב להרדם, אבל לא. בטעות נגעתי בקיר. אסור לגעת בקיר. זה מפריע ומעצבן. אז אני מתרחקת, מנסה למקם את עצמי בדיוק באמצע המיטה, כדי לא להרגיש יותר את הקיר, וכדי לא להרגיש שאיזה יד או רגל בטעות יצאה ממש מעט מטווח המיטה והייתה קצת באויר. וכשאני ממוקמת בדיוק באמצע, אני אעצום עיניים, ואז זהו, כבר אי אפשר. אני יותר מדי ערנית בשביל להיות עם עיניים עצומות. הן צריכות להיות פקוחות. אני לא עייפה. פתאום אני מרגישה שאני חייבת לקום ולהתחיל ללכת בבית, מהמטבח לחדר, מהחדר למטבח, לסלון, לאמבטיות, וחזרה לחדר. ואני חוזרת למיטה, ואז הסדין כבר לא ישר, ושוב נגעתי בקיר, ואני מתחילה לצחוק מרמת הטמטום שאני מגיעה אליה בלילה, וכמובן, בעיקר לבכות מרוב יאוש, והשעה כבר 4 וחצי לפנות בוקר וב-5:20 אני כבר צריכה לקום לאוטובוס לצבא. בקיצור – אני משתגעת. אני רק רוצה לציין שזה דבר שקורה רק כשאני מנסה להרדם. במשך היום אני בסדר. נורמלית. באמת מדובר בתופעה של אנמיה חמורה? האם זו תופעה פסיכולוגית שנגרמת ע"י תופעה פיזיולוגית (האנמיה)? או שפשוט מדובר בסוג של כפייתיות, פרפקציוניזם, או כל דבר כזה? עזרה דחוף.