הצילו!!!!! ד י כ א ו ן !!!!!!

[kaktus14]

הצילו!!!!! ד י כ א ו ן !!!!!!

באתי לספר כמה נרפא לי הדורבן ברגל
אבל לא מסוגלת לשמוח לדבר
דיכאון כבד גובר עלי בנות יקרות
מחשבות קודרות
לא טובות
תקופה קשה
הרבה אבדות
קשה ממש.
עוד יומיים פגישה עם פסיכיאטרית.
לא נראה לי שתעזור.
כל כך קשה לקום בבוקר
ובשביל מה בכלל.......

 

[מירב443]

בשביל הילדים ההורים הבן זוג השמש הזורחת והמלחמה בכאבים

 

[ריפנזל]

טיפול פסיכולוגי זה דבר טוב. אולי תנסי?

יש עליך כל כך הרבה

 

[kaktus14]

יקירתי, טיפול פסיכולוגי במקרה בטוב יוכל להבהיר לי מה אני רוצ

רוצה ומה יעזור לי. ואני יודעת בדיוק מה אני רוצה ומה יעזור לי
הבעיה היא שזה לא כל כך בר השגה.

 

[ו אולי]

לא רק

אני מרגישה שטיפול פסיכולוגי עזר לי, גם אם המצב האובייקטיבי נשאר קשה.
התמיכה, ההקשבה, ההכלה, העזרה לחשוב אולי על דרכי התמודדות נוספות, על דרכים להורדת עומס, להפחתת מתח.
&nbsp
מה שעוזר לי לשמור על הראש מעל למים בימים היותר קשים הוא הידיעה שעוד יהיו רגעים יותר טובים שבשבילם שווה להיאבק.
תחזיקי מעמד

 

[ריפנזל]

כמו ש-ו אולי אמרה, טיפול זה הרבה מעבר להצבת מטרות

זה מקום לפרוק, שמותר להרגיש הכי עמוק את הפחדים שאנחנו תמיד מנסים לא לראות, ושאי אפשר להתעלם מהם באמת, ולתת לעצמך את הלגיטימציה להיות קצת חלשה ופגועה, ומשם יותר קל למצוא את הכוחות מחדש, כי לא מחזיקים הכל באגרופים כל הזמן, שחלילה לא ישתחרר ונלך לאיבוד.
ככה זה אצלי, בין השאר.
ואז אפשר לבנות דברים ממקום רגוע וחזק יותר.

 

[דליה נס]

אוי זה כואב אפילו לי

מקווה שהוטב לך קקטוסית

 

[כלנית חיננית]

יקירתי,

גם את זה קראתי וגם ראיתי את הדיון שהתפתח פה בנוגע ליתרונות/ חסרונות הטיפול הפסיכולוגי ומעלה, ונורא נורא רציתי לספר את הסיפור שלי (אבל שוב, להקליד הכל על הסמארטי - בשום פנים ואופן לא!!). אז עכשיו, אם זה לא מאוחר לך מדי, אספר אותו:
לפני מיליון שנה (בערך עשר) נחתה עליי פתאום תקופה ממש חשוכה. כלומר, תמיד הייתי בסוג של דיכי, סביר שהוא אפילו היה מוגדר כדיכאון קליני, אם רק הייתי טורחת ללכת לבדוק את זה, אבל התקופה ההיא היתה רעה לתפארת.
ימים שלמים, שבוע שלם, לא קמתי מהמיטה. מקסימום לפיפי וגם זה כמעט הפסיק כשכמעט חדלתי לשתות או לאכול.
לא היה מה לדבר על מקלחת. ישנתי ברוב המכריע של שעות היום, וכשלא ישנתי בהיתי בטלויזיה. לפעמים עד השעות הקטנות של הלילה כשכבר אין בהכרח משהו לראות. זוכרת שפעם אחת ישבתי מול ערוץ MEZZO (שהוא לא ערוץ מרתק במיוחד גם בשעות הכי טובות שלו) כשעלו לשידור כל מיני זמרים הודים עממיים שכל שיר שלהם הוא רבע שעה בממוצע. והסיבה שאני זוכרת את זה היא, כי באיזה לילה אחר, כמה שנים אחר כך, תוך זפזופ אינסופי בלילה לבן, נתקלתי שוב בתכנית ההיא. מדהים למה עושים בערוץ הזה שידורים חוזרים..
מכל מקום, הייתי, כמו שאת מבינה, בתקופה רעה במיוחד.
אני זוכרת שחבר ממש טוב התקשר אליי באחד מאותם ימים מחיפה (למד בטכניון) וכמעט זינק על רכבת למרכז כשהוא שמע אותי בטלפון. הוא כל כך נבהל. בסוף הוא שיגר אליי את בת דודה שלו, שהיא חברה טובה מאוד שלי, כשגרירה.
אני זוכרת שאחד הדברים שחשבתי עליהם באותו זמן, שבגללם, כביכול, הייתי כל כך בדיכאון, היה שהכל כל כך כואב לי כל הזמן, ואיך, לעזאזל אפשר לחיות ככה חיים כאלה?!
כל זה היה עוד לפני האבחון ועוד בכלל לא ידעתי אז שיש שם לדבר הזה, או שיש דברים שאפשר לעשות.
עד כדי כך אני זוכרת את התחושה הזו - שדיברתי עם ידיד אחר שהמליץ לי על טיפול ואמרתי לו "מה טיפול יעזור? הבעיות הלא יישארו אותו הדבר!".
וזה בדיוק העניין: הבעיות אולי נשארות אותו הדבר, אבל הפרספקטיבה שבה אנחנו מסתכלים על אותן הבעיות משתנה, ויחד עם הפרספקטיבה משתנה גם היכולת שלנו לגשת לבעיות האלה ולשנות אותן.
&nbsp
אגב, בימים אלה אבחנתי את עצמי מחדש כסובלת מדיסטמיה (דיכאון קל). מדהים, אבל הפסיכולוג שלי הסכים איתי וגם שלח אותי לברר לגבי פסיכיאטרים שעובדים עם מכבי (מישהי מכירה, אגב?).
ברור לי שקודם כל ולפני הכל - טיפול תרופתי, אבל יחד עם זה ובמקביל - המשך הטיפול הפסיכולוגי.
ברוך השם (באמת ברוך השם!) יש לי מטפל נהדר ממש, שיש לי איתו כימיה מעולה ונהדרת. ולמזלי הגדול אני יכולה לומר שאם יש מישהו בעולם הזה שמבין אותי זה הוא. וזו חוויה נהדרת ומעצימה, רק שתדעי.
&nbsp
מאחלת לך להרגיש טוב ממש בקרוב.
&nbsp