הצילו אשפוז (ט)

הצילו אשפוז (ט)

אז היום הייתי במרפאה. אצל הדיאטנית כצפוי נרשמה ירידה נוספת. שתינו הסכמנו שאין כבר ממש מה לאמר... הדיאטנית העלתה בעדינות אפשרות של אשפוז. אח"כ גור. הוא כידוע מתנסח פחות בעדינות. הוא חושב שמיציתי את האפשרויות של טיפול מרפאתי והגיע הזמן לטיפול אינטנסיבי יותר. או במילותיו: "תחליטי מה את רוצה. מצידי תבואי לאשפוז מחר בבוקר". שוק מוחלט. התגובה של אמא- היא כועסת כי כמובן הרסתי את החיים שלה ושל כל המשפחה ו-"תעשי מה שאת רוצה" התגובה של אבא- "אבל את במשקל תקין! אז תעלי בחזרה את ה-X קילו וזהו". איך לעזאזל אני אמורה להחליט?! פיזית אני לא במצב מסכן חיים. אני רחוקה משם שנות אור. באמת. אבל תכלס- אני כבר משו כמו שנה וחצי בטיפול מרפאתי בגרסאות שונה ו-נדה. אולי זה מה שכבר יזיז אותי? אולי כדאי לנסות? אבל- זה אומר לעזוב שתי עבודות, את הסטודיו ובכלל את החיים. ומצד שני אני יודעת בודאות שלא תהיה לי עוד הזדמנות כזאת לקחת את הזמן לטיפול אינטנסיבי... ואם אני אמשיך ככה, אז מה יהיה בעתיד? אוף
 
כן. אשפוז. מחר בבוקר.

תארזי תיק, יקירתי. זו באמת הזדמנות חד פעמית. בעיני (קטונתי וכו', אבל בכל זאת) - את צריכה לאמץ אותה בשתי ידיים.
 

No longer

New member
את כל מה שהיה לי אמרתי לך כבר. ט'

כשנפגשנו ובפון. אבל הוספת כאן משהו שלא דיברנו עליו, והא התגובות של ההורים שלך אז עליהן אני רוצה להגיב לך ששימי לב איך כל אחד מהם לקח את זה למקום הכל כך אישי שלו. הם לא דיברו עלייך בכלל. אמא זרקה עלייך אחריות שניה וחצי של CBT וברור לך שלחלוטין לא קשורה אלייך. אבא שלך דבר בבורות מוחלטת לכל נושא הפרעות האכילה. אז מכאן כנראה שלא שווה כל כך לייחס חשיבות מטורפת לתגובה שלהם. [עם כמה שלא נעים, הכעס. את ילדה גדולה ואלו החיים שלך ואת צריכה לטפל בעצמך, זה השלב הזה בחיים, שההורים הם רעש רקע, בצד.] מעבר לזה אני טיפה אחזור על מה שכבר אמרתי. לא תהיה לך הזדמנות יותר מוצלחת מזו ברמת כמות הדברים שאת "מאבדת" [יחסית, הכל יחסי]. כרגע, אפילו שמדובר בסטודיו ושתי עבודות, אלו לא העבודות של החיים שלך, הן זמניות. מעבר לזה שאת בעצמך אמרת שהעומס הזה גורם לך להתנהג באופן חולה יותר. אז לטעמי, עד שלא תלמדי להתמודד עם עומס כזה, של שתי עבודות, טיפול, סטודיו וכן הלאה, אסור לך לקחת כזו כמות של עומס על עצמך. את מסכנת את הבריאות שלך, בלי שום קשר לכן או לא אשפוז. מעבר לזה, כמו שכבר אמרנו, בעוד לא יותר מדי זמן את מתחילה את ה-עבודה. בשבילך, בשביל שהפגיעה בעתיד שלך תהיה הכי מינימלית שאפשר, מבחינת ההשלכות על המסגרות המשמעותיות בחיים שלך, כרגע זו תקופת בין המיצרים. התזמון מושלם. מעבר לזה שבעוד כמה חודשים, לכי תדעי באיזה מצב תהיי.אולי זה לא יהיה "המלצה" נחמדה של ד"ר גור, אלא ממש איום רציני. אולי עד אז הנזקים בגוף ובנפש שלך יסכנו אותך באופן כזה שיהיה איום ממשי על החיים והעתיד והחלומות שלך. כרגע יש לך כיוון והמטרה היא לשמור עליו,ולשמור עלייך יציבה כל עוד את מתקדמת אליו ואל החיים שלך. ושוב, אמרת לי שאת רוצה הפסקה. הינה, הפסקה. נפלה עלייך מהשמיים. זו הזדמנות מדהימה, ואפילו שזה האשפוז הראשון שיצא לך לחוות,ואפילו שכל מה שעובר לך בראש הוא שאת במשקל "תקין" ו"רחוקה שנות אור מסכנת חיים ממשית", אולי באמת הגיע הזמן לקחת את התותחים הגדולים ולנקוט בפעולות משמעותיות יותר. אל תפחדי, בבקשה. בואי נעשה משהו אמיץ. [מבטיחה מבטיחה מבטיחה שאני איתך. בהחלטות הקשות האלה.]
 

24noa

New member
אני שומעת כאן הרבה על דר גור ..אפשר לדעת איך

אפשר להגיע אליו ? האם הוא טוב ?
 
תגדירי "טוב"

הוא פסיכיאטר. מנהל המחלקה לה"א מבוגרים בתה"ש. זה אומר שהוא טוב? לא יודעת. אבל הוא מנוסה. הוא מכיר את כל הטריקים והשטיקים. הוא קשוח אבל הוגן (לפחות מולי). יש לו נטייה להגיד דברים בפרצוף. בעיקר דברים רעים. לפעמים הוא נותן הרגשה שאת משעממת אותו. שהוא ראה כבר מיליון ועשר כמוך, ושבכלל הכל חסר תקווה ותישארי משוגעת לנצח. מצד שני אותי אישית הוא כן קידם. לפחות עד עכשיו.
 
אני ממשיכה להתלבט

תחושת הבטן היא- כן. אבל.... יש כל כך הרבה אבל...
אתמול בסטודיו התפרקתי לחלוטין. התחלתי לבכות כמו מטורפת. מנהלת הסטודיו (שלא ראתה אותי בבגדגוף כמה חודשים טובים) הודיעה לי שהיא תבוא לבקר אותי באשפוז, ושלסטודיו אני לא חוזרת בלי אישור רפואי. אפילו לרקוד אני כבר לא יכולה? מה נהיה ממני?
 
בחייך, חלומות (ט)

כמו שכתבה לך קולדון בשבוע שעבר, גם זו מה זו הודעה של מתחילות. וההנאה שלך לגמרי גלויה. ג'אסט סיינג. וזה בסדר גמור, הפרעות אכילה הן כאלה, במיוחד שתשומת הלב והדאגה (האמיתית!) של כולם מופנית אליך עכשיו. אבל את בחורה חכמה ואני מעריכה אותך וחושבת שאת לכל הפחות צריכה להיות מודעת לכמה את נהנית מהמצב, ושעל זה בדיוק תצטרכי לוותר עוד מעט כש(אם)תתאשפזי. אז: מה משנה הBMI שלך, את חולה להפליא. אפילו, הייתי אומרת, אחת הבחורות החולות ביותר שכותבות כאן בפורום כרגע. את מקבלת טיפול ושם ההמלצה שלהם היא אשפוז. אז למה את בדיוק מחכה? שתרדי עוד קצת כדי להרגיש חולה מספיק? ניוז פלאש: את לעולם לא תרגישי חולה מספיק. מה את עושה עם זה עכשיו? (סליחה על הנימה הקשה וכו'. נראה לי שקיבלת ממני מספיק מסרים/הודעות אמפתיים. ואני באמת אמפתית. רק אולי נהיית פחות אמפתית כשלמישהי מציעים טיפול - מציעים אפשרות של החלמה - והיא רוצה למתוח את הזמן עוד קצת, להרוויח עוד קצת זמן עם הסאדו-מאזו האוטוארוטי הזה...)
 
וואו ט'

אוקי, כאפה. בסדר. מגיע לי. נכון, אני נהנית מהירידה במשקל. אני לא נהנית מעניין האשפוז הזה שנפל עליי כרעם ביום בהיר. אז אולי אני "חולה להפליא", אבל תכלס- ברמת היום יום אני עובדת ומתפקדת. זה לא פשוט לי בניגוד מוחלחט לדעה של אמא שלי פשוט לקום ולהתנתק מהעולם. אז לידיעתך- דיברתי היום עם גור. אמרתי לו שאני חושבת על כל העניין.שאני נוטה כן לבוא לאשפוז, אבל אני רוצה קודם לדבר עם הפסיכולוג שלי. זו החלטה לא פשוטה ואני רוצה להיות שלמה איתה.
 
מפחדת (ט')

שוכבת על הספה. רואה סרט. פתאום מרגישה את הבטן. כבדה שמנה ומלאה. יותר מידי מלאה אחרי (השם ישמור) ארוחה שלמה. מרגישה את הצמיגים. השומנים. אני שמנה. ובאשפוז אני בטוח ישמין עוד יותר. רק המחשבה על זה עושה לי בחילה\
 
תגידי, מותק

את רואה את הקשר בין ההודעה הזאת שלך להודעות האחרונות של, say, גלית? ואת סוגיית ה"לא חולה מספיק" ששבה ועולה כמעט מכל הודעה שלך כאן, סביב האשפוז ובכלל? כבר היה הפסיכולוג? מה הוא אמר? מה את חושבת? (אני אגב עדיין מחזיקה באופן איתן בכל מה שכתבתי לך כאן ובמסר על הרעיון של אשפוז). תחזיקי מעמד?
 
ברור. אבל ברור לך גם

שכשתתאשפזי (אם אכן תחליטי שזה הדבר הנכון לעשות) מטרת האשפוז לא תהיה "להשמין" אותך, נכון?
 
למעלה