הצופה והנצפה
הצופה, הנצפה – האחד. בסיס השאלה הוא מי הצופה ומי הנצפה? כאשר אני רואה, מביט בדברים חיצוניים באמצעות העיניים, אני תמיד הצופה. כאשר אני רואה, מביט אל תוך פנימיותי לא תמיד אני הצופה, לרוב אני הנצפה. כדי להבין את הדבר צריך לראות בעיניים הפנימיות, בכוליות האדם כי בכל מחשבה, רגש מסתתרת לה תמונה או סמל. ז"א, לכל דבר אנו יוצרים דימוי, ובדימוי זה אנו תמיד צופים, בגלל דימויים אלו קיימת ההפרדה בין הצופה לנצפה, והאדם רוצה לראות עצמו כצופה. האדם גיל ליראות עצמו כצופה מתוך האינסטינקט החייתי, ההישרדותי הטבוע בו, להיות צופה לסכנות הקימות במציאות חייו, ומתוך היותו צופה הוא למד כיצד להגיב. מההיבט הפסיכולוגי. האדם באמצעות הצופה שבו בוחן את הדימוי עליו הוא מביט, אך בפועל הוא לרוב לא רק בוחן את עצמו, הוא קובע עליו את דעתו, ומקטלג אותו מייד לטוב או רע. בלא מודע מתבצעת מייד חלוקה והפרדה בעשרות תחומים ע"מ לאפשר את אותו תהליך הקטלוג. הצופה רואה את הדימוי (הנצפה) עפ"י מבנה האישית של הצופה, עפ"י ההתניות והפחדים הקיימים בצופה. ובכך הצופה מפריד בין הדימוי (הנצפה) לבין צופה, אך האדם גם הצופה וגם הנצפה. מי הוא הצופה? הצופה הוא האדם. זו עובדה. הצופה הוא דבר חי ודינמי, הצופה תמיד שוקל, משווה ומפריד, שופט, מתאים ומשנה את תוצאת הנצפה עקב התניות ופחדים פנימיים או חיצוניים. גם זו עובדה. הצופה חי בתחום התודעה (ההווה) שהוא הידע שלו, ההבנות, ההשפעות ואין ספור סיטואציות של עצמו. גם זו עובדה. הצופה הוא העבר וההווה גם יחד. גם זו עובדה. העתיד הוא תוצאה של יכולת הצופה לראות את הנצפה ללא השפעות העבר, כתוצאה מכך העתיד הוא חלק מהצופה. גם זו עובדה. ניתן לומר (בצחוק) כי הצופה חציו חי וחציו מת, ז"א: חציו חי מכיוון שהוא נמצא בזמן הווה, חציו מת מכיוון שהוא נמצא בזמן עבר. או החי הוא המודע, והמת הוא התת מודע. (החלוקה, חצי, רק להמחשה). דרך אותו מבנה פסיכולוגי של הצופה (הצופה החי ומת) הצופה מביט בעיני החי מת שלו על הדימוי, האובייקט בו הוא צופה. באמצעות אותו מצב נפשי בו נמצאה הצופה, (מצב נפשי השייך לעבר וכולל בתוכו את בהתניות ופחדים) מנסה הצופה להבין ולפתור את בעיית הנצפה, ומבחינת הצופה, הנצפה הוא אתגר חדש. הצופה תמיד מתרגם את מה שנצפה כדבר ישן בעוד שהאתגר החדש קורא לשינוי, לחדש. כתוצאה מכך הצופה תמיד נימצא המצב של קונפליקט, בין הרצוי למצוי. קונפליקט זה יוצר מצב של קבלת הנצפה או דחיית הנצפה (עפ"י מצב הנפשי של הצופה), קונפליקט זה יוצר מצב של הפרדה, חלוקה. מצב של חלוקה והפרדה הנובע מהדימויים שהצופה יצר בנצפה וכתוצאה מכך ניתן לומר כי הצופה גם הוא דימוי, דימוי של עצמו. אך הוא המפריד עצמו מצופה, ויוצר את הנצפה. צופה זה שנוצר מדימויים שונים אחרים (ביחס לנצפה) חושב כי הוא קבוע ובלתי משתנה, ולעומתו הנצפה שהוא תוצר של דימויים שהצופה ייצר, תמיד במצב של תנועה ושינוי. ראיה שגויה זו מאפשר לצופה למפריד בינו לבין הנצפה, אך הדבר היוצר שוב קונפליקט בינו לבין הדימויים שלדעתו גורמים לבעיותיו. לכן הוא הצופה אומר לעצמו, עלי להיפטר מהקונפליקט הזה, אך עצם התשוקה להיפטר מהקונפליקט יוצר עוד דימויים אשר יוצרים עוד קונפליקטים. צריך להבין ולראות תהליך זה בעניים לא מותנות, בעניים לא פוחדות ולהבין כי קיים דימוי מרכזי שהוא הצופה. הצופה המביט בעצמו, בדימוי, בנצפה שהוא עצמו. וזו עובדה. צריך להבין ולראות זאת ללא התניות ודימויים שיוצר הצופה בנצפה כאשר הוא מבקש לשנות, להרוס, לכבוש או להכניע את שאר הדימויים, הדימויים שהצופה עצמו ייצר בעצמו, בנצפה. מכאן קלה הדרך ליראות כי הצופה הוא הנצפה. הבנה וראיה זו בעלת מודעות עמוקה מאפשרת את גילוי המצבים השונים של נפש האדם. הבנה וראיה זו מאפשרת את גילוי הדימויים השונים שהצופה יצר בעצמו כדי ליראות את הנצפה. ההבנה כי הצופה בעצם הוא שייצר את הדימויים ואת הניגודים של אותם הדימויים מאפשר לצופה שהוא הנצפה לראות את הקונפליקט הנובע מכך (מהדימויים) הוא רואה ומבין כי לא נתן לעשות דבר בנושא לקבל את אותם דימויים המשקפים את שורשו של הקונפליקט. כאשר מבינים ורואים כי אין הצופה ישות נעלה המגלה מודעות לקיים, וכי מודעות זו עצמה היא אשר גילתה שהצופה הוא הנצפה נתן לראות באור שונה את המציאות, את הקיים והיש מתוך תוצר הדימויים אשר יוצרים את הקונפליקטים הקיימים בין הצופה לנצפה, בין הרצוי למצוי. המודעות שמתעורר בגין הבנה זו, כי הצופה הוא הנצפה אינה תהליך של הזדהות עם הנצפה, למרות שאנו תמיד מחפשים דבר שאיתו קל לנו להזדהות ואיתו אנו מזדהים. מכיוון שהזדהות עם דבר מה יוצר בפועל עוד קונפליקט. יש הבדל משמעותי בין הזדהות לבין ראיה, קבלת המציאות כפי שהיא ללא ההתניות והפחדים של האדם, הצופה היא ראיה של הקיים היש בעוד שהזדהות מעוותת את האמת. עלינו להבין ולראות לא באופן מילולי ואינטלקטואלי אלא לראות אמת זו בלבנו ובמוחנו, אנו צריכים לחוות אמת זו בכל כוליות האדם, זאת ע"מ לא לאפשר לצופה ולנצפה ליצור בנו דימויים חדשים שיובילו רק לקונפליקטים ותחושה של הזדהות הנובעת מהתניה או פחד הטבוע בנו. צריך ליראות ולהבין כי כל תנועה של הצופה אם הוא טרם הבין כי הוא הנצפה יוצרת עוד שורה של דימויים אשר מובילים מייד לעוד קונפליקט. וזו עובדה. כאשר הצופה מודע לכך שהוא הנצפה "אין תנועה", הצופה אינו פעיל בכלל, רק אז מודע הצופה כי הוא תמיד פעיל ביחס ישיר לנצפה. כאשר מתעוררת תובנה זו בראיה כולית, שלמה וטהורה מתקבלת תמונה האומרת כי הצופה הוא אשר מניעה ויוצר את פעולותיו של עצמו, הוא אשר יוצר את הדימוי של הנצפה, והוא עצמו יוצר את הקונפליקטים בינו לבין הדימוי. מתעוררת המודעות היוצרת תנועה כי דימוי בעצם הוא עצמו, כתוצאה מכך האדם מפסיק לעשות הפרדה בינו לבין הנצפה. הוא מקבל את הפרדה כחלק ממנו, מהצופה. קבלת מודעות של אי ההפרדה זו מאפשרת לצופה להיות נצפה כשלם. אי הפרדה בין הצופה ונצפה מונעת יצירת דימויים אחרים אשר מובילים לקונפליקטים חדשים ומתאפשרת מודעות חדשה ללא חלוקה והפרדה בין הקיים לרצוי, בין הצופה ונצפה. מחייך אוהב תמיר
הצופה, הנצפה – האחד. בסיס השאלה הוא מי הצופה ומי הנצפה? כאשר אני רואה, מביט בדברים חיצוניים באמצעות העיניים, אני תמיד הצופה. כאשר אני רואה, מביט אל תוך פנימיותי לא תמיד אני הצופה, לרוב אני הנצפה. כדי להבין את הדבר צריך לראות בעיניים הפנימיות, בכוליות האדם כי בכל מחשבה, רגש מסתתרת לה תמונה או סמל. ז"א, לכל דבר אנו יוצרים דימוי, ובדימוי זה אנו תמיד צופים, בגלל דימויים אלו קיימת ההפרדה בין הצופה לנצפה, והאדם רוצה לראות עצמו כצופה. האדם גיל ליראות עצמו כצופה מתוך האינסטינקט החייתי, ההישרדותי הטבוע בו, להיות צופה לסכנות הקימות במציאות חייו, ומתוך היותו צופה הוא למד כיצד להגיב. מההיבט הפסיכולוגי. האדם באמצעות הצופה שבו בוחן את הדימוי עליו הוא מביט, אך בפועל הוא לרוב לא רק בוחן את עצמו, הוא קובע עליו את דעתו, ומקטלג אותו מייד לטוב או רע. בלא מודע מתבצעת מייד חלוקה והפרדה בעשרות תחומים ע"מ לאפשר את אותו תהליך הקטלוג. הצופה רואה את הדימוי (הנצפה) עפ"י מבנה האישית של הצופה, עפ"י ההתניות והפחדים הקיימים בצופה. ובכך הצופה מפריד בין הדימוי (הנצפה) לבין צופה, אך האדם גם הצופה וגם הנצפה. מי הוא הצופה? הצופה הוא האדם. זו עובדה. הצופה הוא דבר חי ודינמי, הצופה תמיד שוקל, משווה ומפריד, שופט, מתאים ומשנה את תוצאת הנצפה עקב התניות ופחדים פנימיים או חיצוניים. גם זו עובדה. הצופה חי בתחום התודעה (ההווה) שהוא הידע שלו, ההבנות, ההשפעות ואין ספור סיטואציות של עצמו. גם זו עובדה. הצופה הוא העבר וההווה גם יחד. גם זו עובדה. העתיד הוא תוצאה של יכולת הצופה לראות את הנצפה ללא השפעות העבר, כתוצאה מכך העתיד הוא חלק מהצופה. גם זו עובדה. ניתן לומר (בצחוק) כי הצופה חציו חי וחציו מת, ז"א: חציו חי מכיוון שהוא נמצא בזמן הווה, חציו מת מכיוון שהוא נמצא בזמן עבר. או החי הוא המודע, והמת הוא התת מודע. (החלוקה, חצי, רק להמחשה). דרך אותו מבנה פסיכולוגי של הצופה (הצופה החי ומת) הצופה מביט בעיני החי מת שלו על הדימוי, האובייקט בו הוא צופה. באמצעות אותו מצב נפשי בו נמצאה הצופה, (מצב נפשי השייך לעבר וכולל בתוכו את בהתניות ופחדים) מנסה הצופה להבין ולפתור את בעיית הנצפה, ומבחינת הצופה, הנצפה הוא אתגר חדש. הצופה תמיד מתרגם את מה שנצפה כדבר ישן בעוד שהאתגר החדש קורא לשינוי, לחדש. כתוצאה מכך הצופה תמיד נימצא המצב של קונפליקט, בין הרצוי למצוי. קונפליקט זה יוצר מצב של קבלת הנצפה או דחיית הנצפה (עפ"י מצב הנפשי של הצופה), קונפליקט זה יוצר מצב של הפרדה, חלוקה. מצב של חלוקה והפרדה הנובע מהדימויים שהצופה יצר בנצפה וכתוצאה מכך ניתן לומר כי הצופה גם הוא דימוי, דימוי של עצמו. אך הוא המפריד עצמו מצופה, ויוצר את הנצפה. צופה זה שנוצר מדימויים שונים אחרים (ביחס לנצפה) חושב כי הוא קבוע ובלתי משתנה, ולעומתו הנצפה שהוא תוצר של דימויים שהצופה ייצר, תמיד במצב של תנועה ושינוי. ראיה שגויה זו מאפשר לצופה למפריד בינו לבין הנצפה, אך הדבר היוצר שוב קונפליקט בינו לבין הדימויים שלדעתו גורמים לבעיותיו. לכן הוא הצופה אומר לעצמו, עלי להיפטר מהקונפליקט הזה, אך עצם התשוקה להיפטר מהקונפליקט יוצר עוד דימויים אשר יוצרים עוד קונפליקטים. צריך להבין ולראות תהליך זה בעניים לא מותנות, בעניים לא פוחדות ולהבין כי קיים דימוי מרכזי שהוא הצופה. הצופה המביט בעצמו, בדימוי, בנצפה שהוא עצמו. וזו עובדה. צריך להבין ולראות זאת ללא התניות ודימויים שיוצר הצופה בנצפה כאשר הוא מבקש לשנות, להרוס, לכבוש או להכניע את שאר הדימויים, הדימויים שהצופה עצמו ייצר בעצמו, בנצפה. מכאן קלה הדרך ליראות כי הצופה הוא הנצפה. הבנה וראיה זו בעלת מודעות עמוקה מאפשרת את גילוי המצבים השונים של נפש האדם. הבנה וראיה זו מאפשרת את גילוי הדימויים השונים שהצופה יצר בעצמו כדי ליראות את הנצפה. ההבנה כי הצופה בעצם הוא שייצר את הדימויים ואת הניגודים של אותם הדימויים מאפשר לצופה שהוא הנצפה לראות את הקונפליקט הנובע מכך (מהדימויים) הוא רואה ומבין כי לא נתן לעשות דבר בנושא לקבל את אותם דימויים המשקפים את שורשו של הקונפליקט. כאשר מבינים ורואים כי אין הצופה ישות נעלה המגלה מודעות לקיים, וכי מודעות זו עצמה היא אשר גילתה שהצופה הוא הנצפה נתן לראות באור שונה את המציאות, את הקיים והיש מתוך תוצר הדימויים אשר יוצרים את הקונפליקטים הקיימים בין הצופה לנצפה, בין הרצוי למצוי. המודעות שמתעורר בגין הבנה זו, כי הצופה הוא הנצפה אינה תהליך של הזדהות עם הנצפה, למרות שאנו תמיד מחפשים דבר שאיתו קל לנו להזדהות ואיתו אנו מזדהים. מכיוון שהזדהות עם דבר מה יוצר בפועל עוד קונפליקט. יש הבדל משמעותי בין הזדהות לבין ראיה, קבלת המציאות כפי שהיא ללא ההתניות והפחדים של האדם, הצופה היא ראיה של הקיים היש בעוד שהזדהות מעוותת את האמת. עלינו להבין ולראות לא באופן מילולי ואינטלקטואלי אלא לראות אמת זו בלבנו ובמוחנו, אנו צריכים לחוות אמת זו בכל כוליות האדם, זאת ע"מ לא לאפשר לצופה ולנצפה ליצור בנו דימויים חדשים שיובילו רק לקונפליקטים ותחושה של הזדהות הנובעת מהתניה או פחד הטבוע בנו. צריך ליראות ולהבין כי כל תנועה של הצופה אם הוא טרם הבין כי הוא הנצפה יוצרת עוד שורה של דימויים אשר מובילים מייד לעוד קונפליקט. וזו עובדה. כאשר הצופה מודע לכך שהוא הנצפה "אין תנועה", הצופה אינו פעיל בכלל, רק אז מודע הצופה כי הוא תמיד פעיל ביחס ישיר לנצפה. כאשר מתעוררת תובנה זו בראיה כולית, שלמה וטהורה מתקבלת תמונה האומרת כי הצופה הוא אשר מניעה ויוצר את פעולותיו של עצמו, הוא אשר יוצר את הדימוי של הנצפה, והוא עצמו יוצר את הקונפליקטים בינו לבין הדימוי. מתעוררת המודעות היוצרת תנועה כי דימוי בעצם הוא עצמו, כתוצאה מכך האדם מפסיק לעשות הפרדה בינו לבין הנצפה. הוא מקבל את הפרדה כחלק ממנו, מהצופה. קבלת מודעות של אי ההפרדה זו מאפשרת לצופה להיות נצפה כשלם. אי הפרדה בין הצופה ונצפה מונעת יצירת דימויים אחרים אשר מובילים לקונפליקטים חדשים ומתאפשרת מודעות חדשה ללא חלוקה והפרדה בין הקיים לרצוי, בין הצופה ונצפה. מחייך אוהב תמיר