האהבה היא פרח
New member
הצוואה בוטלה
הצוואה בוטלה: השכנים התחברו לניצול השואה העשיר בסמוך למותו.
ימים ספורים לפני מותו, שינה קשיש ערירי את צוואתו, והחליט להוריש את כל הונו לשכניו. כשהשכנים ביקשו לקיים את הצוואה, בני המשפחה המורחבת התקוממו והתנגדו. ביהמ"ש הורה על ביטול הצוואה.
התקרבו אליו בחודשיים האחרונים לחייו
השופטת רונית גורביץ קבעה, כי ניתן לראות שבחודשים האחרונים לחייו הידרדר מצבו במהירות, אולם מהרשומות הרפואיות שהוצגו בפניה לא ניתן להסיק שהמנוח היה לא כשיר שכלית בעת ניסוח הצוואה, ולכן לא ניתן לפסול את הצוואה בהסתמך על מצבו הרפואי.
השופטת ציינה כי מכלול הראיות מלמד שבחייו היה המנוח אדם סגור, סגפן וקמצן. אולם, עם גילוי המחלה, בישורת האחרונה לחייו, החל לגלות לפתע נדבנות ופזרנות: הוא תרם לגופים שונים וצירף לצוואותיו את שכניו.
לשיטת השופטת, השינוי הקיצוני בהתנהגותו מעיד על כך שכנראה היה שרוי במצוקה וחשב שיצליח להשיג סיוע באמצעות כספו. במצב כזה ובהצטרף ראיות נוספות, קבעה השופטת, סביר להניח שהמנוח לא קיבל את ההחלטות מתוך רצון חופשי ואמיתי.
כך, תמוה שהקרבה ויחסי החברות בין המנוח למבקשים החלו רק בחודשיים האחרונים לחייו, כשמצבו הבריאותי הוחמר ונודע למבקשים על הכספים הרבים שצבר. השופטת הוסיפה, שהתנהגות השכנים כלפי המנוח באותה תקופה, חרגה מיחסים נורמטיביים בין שכנים, בייחוד לנוכח העובדה שבמשך עשרות שנים לא היה ביניהם לבין המנוח כל קשר.
עוד לקביעת השופטת, המבקשים נטלו חלק פעיל בכל הליך גיבוש הצוואה, וניתן לומר שהיא נתפרה למידותיהם. מעורבות שכזו מעוררת חשש להשפעה בלתי הוגנת, אלא שגם חשש זה אינו מספיק כדי לפסול את הצוואות.
בנוסף, השופטת מצאה כי הליך החתימה על הצוואות היה פגום: טקס החתימה היה קצר ולא רציני, והעדים שנכחו במקום לא מילאו את תפקידם כראוי, בין היתר, כשלא קראו את הצוואה ולא וידאו כי המנוח יודע על מה הוא חותם.
לבסוף, קבעה השופטת שהצטברות כל הנסיבות והראיות יחד היא שמאפשרת את ביטול הצוואות המאוחרות. השופטת הורתה על קיום הצוואה ממאי 2004, שנחתמה בתקופה שבה המנוח היה צלול ואיתן בדעתו. המבקשים חויבו בהוצאות של 75 אלף שקל.
הצוואה בוטלה: השכנים התחברו לניצול השואה העשיר בסמוך למותו.
ימים ספורים לפני מותו, שינה קשיש ערירי את צוואתו, והחליט להוריש את כל הונו לשכניו. כשהשכנים ביקשו לקיים את הצוואה, בני המשפחה המורחבת התקוממו והתנגדו. ביהמ"ש הורה על ביטול הצוואה.
התקרבו אליו בחודשיים האחרונים לחייו
השופטת רונית גורביץ קבעה, כי ניתן לראות שבחודשים האחרונים לחייו הידרדר מצבו במהירות, אולם מהרשומות הרפואיות שהוצגו בפניה לא ניתן להסיק שהמנוח היה לא כשיר שכלית בעת ניסוח הצוואה, ולכן לא ניתן לפסול את הצוואה בהסתמך על מצבו הרפואי.
השופטת ציינה כי מכלול הראיות מלמד שבחייו היה המנוח אדם סגור, סגפן וקמצן. אולם, עם גילוי המחלה, בישורת האחרונה לחייו, החל לגלות לפתע נדבנות ופזרנות: הוא תרם לגופים שונים וצירף לצוואותיו את שכניו.
לשיטת השופטת, השינוי הקיצוני בהתנהגותו מעיד על כך שכנראה היה שרוי במצוקה וחשב שיצליח להשיג סיוע באמצעות כספו. במצב כזה ובהצטרף ראיות נוספות, קבעה השופטת, סביר להניח שהמנוח לא קיבל את ההחלטות מתוך רצון חופשי ואמיתי.
כך, תמוה שהקרבה ויחסי החברות בין המנוח למבקשים החלו רק בחודשיים האחרונים לחייו, כשמצבו הבריאותי הוחמר ונודע למבקשים על הכספים הרבים שצבר. השופטת הוסיפה, שהתנהגות השכנים כלפי המנוח באותה תקופה, חרגה מיחסים נורמטיביים בין שכנים, בייחוד לנוכח העובדה שבמשך עשרות שנים לא היה ביניהם לבין המנוח כל קשר.
עוד לקביעת השופטת, המבקשים נטלו חלק פעיל בכל הליך גיבוש הצוואה, וניתן לומר שהיא נתפרה למידותיהם. מעורבות שכזו מעוררת חשש להשפעה בלתי הוגנת, אלא שגם חשש זה אינו מספיק כדי לפסול את הצוואות.
בנוסף, השופטת מצאה כי הליך החתימה על הצוואות היה פגום: טקס החתימה היה קצר ולא רציני, והעדים שנכחו במקום לא מילאו את תפקידם כראוי, בין היתר, כשלא קראו את הצוואה ולא וידאו כי המנוח יודע על מה הוא חותם.
לבסוף, קבעה השופטת שהצטברות כל הנסיבות והראיות יחד היא שמאפשרת את ביטול הצוואות המאוחרות. השופטת הורתה על קיום הצוואה ממאי 2004, שנחתמה בתקופה שבה המנוח היה צלול ואיתן בדעתו. המבקשים חויבו בהוצאות של 75 אלף שקל.
