הצד השני

[יעל של עדי]

הצד השני

שלום אני מסתכלת על דף ההודעות של הפורום ורואה שלהודעה של חגית יש 17 תגובות בעוד שלכל השאר יש הרבה פחות. 17 תגובות. זה המון. והתחלתי לחשוב מה יש בהודעה של חגית שכל כך "הפעיל" אותנו. אני חושבת שהעובדה שמישהו "מבחוץ" נכנס לכאן, התעניין, שאל והשתתף גרם לנו לרצות לעזור ולשתף. אולי גם ניסינו לראות בחגית את כל החברים שלנו ש"איבדנו" וניסינו להסביר לה/להם ולעצמינו מה קרה לאותה חברות. אני לא יודעת מה התשובה אבל זו נקודה למחשבה... יום טוב - יעל

 

[תמיד איתנו]

../images/Emo26.gifליעל...את צודקת...

אכן גם אני חש שכשפונה לפורום חברה או קרוב משפחה, כשאני עונה לו אני חש כיצד אני רוצה שחברי או בני משפחתי יתיחסו אלי... מן התגובות עולה כי אנו כמהים ורוצים שיחזקו אותנו, אפילו רק במכתב (כמו שקיבלה תמי) אולם לחברה מאד קשה להתמודד עם המצב אליו נקלענו, ולפתע חברות של שנים או קשר משפחתי חזק עומדים במצבים קשים...איך לפנות אלינו? מתי להתקשר אלינו? מה להגיד לנו? ועוד ועוד... המשותף לכולנו אני חושב, הוא שאנו לא אוהבים שמרחמים עלינו, אולם אנו לא אוהבים את ההתרחקות וההתנתקות, גם אם זה לא נובע מרוע לב (ואנו יודעים שלא מדובר ברוע לב, פשוט כפי שציינתי קודם...קשה רגשית לפנות אלינו...) ממני, תמיד איתנו

 

[udie1]

לצערי אני נאלץ להסכים איתך

...אני חייב לציין שאף אחד מהקרובים אלי לא התחיל אפילו להתנהג בצורה שתעזור לי וליעל. אנחנו היינו אלה שהיינו צריכים "לבנות מחדש" את כל המערכות יחסים שלנו... (כאילו שיש לנו כח לזה...)

 

[חגית אמא של אלה]

משהו שכבר אמרתי פה ואני בטוחה

בו לגמרי בהקשר הזה: כל הקרובים לכם והאוהבים אתכם לא שוכחים ולא לא מודעים. אנשים לא יודעים איך להתמודד, מה להגיד ובאיזה אופן. אז יותר קל להם פשוט להעביר את זה בחוסר התייחסות. פשוט כי לא יודעים איך. אל תשכחו שגם אני הגעתי לכאן סה"כ למטרת התייעצות במה להגיד לחברה שלי. מי יודע, אולי גם היא חושבת שלא אכפת לי או ששכחתי??!. בכל אופן, אני אעדכן ברגע שיהיה מה ואני מאושרת רק מהאפשרות שאולי פתחתי פה צוהר להבין את הצד שלי (ולא שאני מצדיקה אותו).

ות לכולכם.