הצביטה הזו.
את, האדם הראשון בעולם שהצליח לגרום לי לפרפרים האלו שבבטן. הייתי בטוחה שזו צביטה בפעם הראשונה. זה כאב במידה מסוימת, משהו בזה חדר אליי ופתח בנפשי מקום חדש שכזה, שלא הכרתי עד כה. "זה הכאיב כשנזכרתי במה שאמרת לי, את יודעת?" אמרתי לך. תמיד הייתי אומרת. אני מניחה כי מעולם לא הרגשתי כך בעבר, כמו מזוכיסטית, כזו הרוצה שיכאב לה שוב. למעשה, משהו נעם לי בעקצוץ הזה, משהו ממכר. לא יכולתי להפסיק לחשוב על כך. "ממש טוב לי איתך". הזיכרון במשפט הזה, כל פעם כזו צובטת בי ומכווצת, מכאיבה. זה כאב? אני שואלת. זו אהבה?
את, האדם הראשון בעולם שהצליח לגרום לי לפרפרים האלו שבבטן. הייתי בטוחה שזו צביטה בפעם הראשונה. זה כאב במידה מסוימת, משהו בזה חדר אליי ופתח בנפשי מקום חדש שכזה, שלא הכרתי עד כה. "זה הכאיב כשנזכרתי במה שאמרת לי, את יודעת?" אמרתי לך. תמיד הייתי אומרת. אני מניחה כי מעולם לא הרגשתי כך בעבר, כמו מזוכיסטית, כזו הרוצה שיכאב לה שוב. למעשה, משהו נעם לי בעקצוץ הזה, משהו ממכר. לא יכולתי להפסיק לחשוב על כך. "ממש טוב לי איתך". הזיכרון במשפט הזה, כל פעם כזו צובטת בי ומכווצת, מכאיבה. זה כאב? אני שואלת. זו אהבה?