אוקיי
סיימתי עכשיו. בגדול, העבודה עוסקת באנטישמיות (מודרנית/מסורתית) ביחס לסרט. הנה היא: העבודה עוסקת בפרק מתוך "סאות' פארק", בשם The passion of Jew. אפתח בתקציר של הסרט: הסרט מתרחש בתקופה העכשווית, בשנת 2004. בשכונת סאות' פארק שנמצאת באמריקה, יוצא לאור סרט חדש – "הפסיון של ישו", שבוים ע"י מל גיבסון. "הפסיון" מעורר פרובוקציות שליליות וחיוביות בהקשר לנצרות וליהדות, ובהקשר לאנטישמיות, בכל רחבי סאות' פארק. בעבודה אני אתאר את האנטישמיות המוצגת בסרט, את הדמויות השונות ואת מה שהן מסמלות באותו ההקשר, ואנסה להבין את דעתו של האומן ביחס לכל האירועים שמופיעים בסרט. 1. במאי הסרט משתמש באמצעים אומנותיים יוצאי דופן כדי לתאר את האנטישמיות. רוב האמצעים האומנותיים שבסרט קשורים לאנימציה ולגרפיקה שבסרט: השימוש בגרפיקה מצוירת ובגסויות, נותן גוון סאטירי לסרט כולו, וגם להתייחסות לאנטישמיות. אמצעי אומנותי נוסף שמופיע בסרט הוא הצגת קטעי תמונה וקל קשים לצפייה מתוך "הפסיון של ישו". ישנו קטע שבו לקייל יש סיוט שהוא מככב בעצמו בפסיון של ישו, דוקר אותו ומענה אותו. דוגמאות נוספות לאמצעים האומנותיים אפשר לראות בתחפושתו של קרטמן להיטלר, ובהתנהגותו של גיבסון, שכמעט וצולב את עצמו ורוצה שיענו אותו. ניתן לצפות בסרט בהרבה דוגמאות של אנטישמיות מסורתית ומודרנית. אתייחס אליהם דרך הדמויות והעלילה שבסרט. קרטמן מתנהג כאנטישמי מודרני: הוא מטיח בקייל היהודי דיבורים גזעניים, הוא עוקץ אותו ומנסה להכריח אותו להישאר באוטו במקום לשחק עם כל החברים, ובמשחק עצמו, בוחר להרוג את קייל. בנוסף, הוא אומר לו שהוא יהודי, והוא לא יכול לברוח מהאמת שמוצגת על היהודים בסרט "הפסיון". קרטמן מעריץ את מל גיבסון באובססיביות, ואת סרטו. מצד שני, ישנם מוטיבים של אנטישמיות מסורתית בהתנהגותו של קרטמן: הוא מתחפש להיטלר, ומנסה לארגן מהפכה אנטישמית שלא מתפרשת נכון אצל הקהל שאותו הוא אסף: הוא התכוון למהפכה של שנאת יהודים, ההמון הבין את זה כניסיון למהפכה דתית-נוצרית. קרטמן האשים את קייל בכך שהם לא מנעו את צליבתו של ישו, ובכך מציג אותם כשטן. (באופן כללי ולאורך כל הסדרה, קרטמן מוצג כבעל בעיות רגשיות: הוא בעל מזג-חם, לא נאמן, גזען ואנטישמי). קייל מוצג כילד רגל מארבעת הילדים שבחבורה. כלומר, למרות שהוא יהודי, אין ניסיון להנציח את זה באיור של דמותו. קייל והיהודים בכלל, לא מוצגים באופן ביקורתי או קיצוני, אלא כאנשים רציונליים שעומדים על שלהם, ובצדק, ואין מאפיינים מלגלגים או אנטישמיים בעצם דמותם של היהודים בסדרה ( פרט לכך שאפשר לשים לב שליהודים בבית הכנסת יש אף גדול). לאחר דבריו של קרטמן בנוגע לסרט, הוא מחליט ללכת ולצפות ב"פסיון". הסרט גורם לו להרגיש אשם,ולשאול את עצמו שאלות קשות: האם היהודים באמת עשו את הדברים הנוראים הללו לישו? האם יש דרך לכפר על כך? לאחר הצפייה בסרט, הוא הולך לקרטמן ומודה בפניו על כך שהוא צדק. הסרט גורם לו לסיוטי לילה, והוא הולך אל הכומר כדי לשאול אותו אם היהודים אכן אשמים, והכומר רק אומר שיהודי יכול לכפר על מעשיו אם יתנצר [מאפיין נוסף של אנטישמיות מסורתית]. קייל גם מסיק שעל היהודים להתנצל בפני הנוצרים על צליבת ישו. סטן וקני מוצגים כאנשים נורמליים, אובייקטיביים. אין להם בעיה עם היהודים, אבל יש להם ביקורת קשה כלפי הסרט: כל מה שרואים בו זה רק עינויים, ודרך המוות של ישו. לפי דעתם, אין בסרט שום מוטיב של סרט רגיל – אין לו עלילה וכ'ו. ביקורתם בנוגע לכך חזקה כ"כ, עד שהם מגיעים לביתו של גיבסון כדי לקבל ממנו את הכסף על הסרט בחזרה, למען העיקרון. מל גיבסון מוצג כאדם משוגע, ובהתנהגותו ישנם מאפייני אנטישמיות מסורתית: הוא מנסה לסחוט את האנטישמיות בצורה מטורפת, הוא מתחפש לישו, מתפשט, קושר את עצמו בצורת צלב, ואומר דברים כמו "תצליפו בי ותתעללו בי כמו שעשיתם לישו". ממש מתחנן שיענו אותו. זו דוגמה מצוינת לאנטישמיות: ניסיונות של "סחיטה" לאנטישמיות ע"י הנוצרים, בדומה לטיעונים כמעט "מצוצים מהאצבע" שעליהם מושתתת האנטישמיות. הוא גם אומר שזה לא הגיוני שמישהו לא אוהב את הסרט שלו, ואומר שאם מישהו מתנגד לסרט שלו, הוא מתנגד גם לנצרות. ניתן לצפות באנטישמיות מסורתית בסרט מצידם של הקהל הנוצרי , ההמון שנסחפו ע"י קרטמן, ושהושפעו רבות מהסרט: הם אומרים שהיהודים צריכים להתנצל על צליבתו של ישו, הם עושים סוג של מצעד בסגנון נאצי, בעקבות הנהגתו של קרטמן. התייחסותו של הבמאי לאנטישמיות היא התייחסות ישירה ללא גינונים, הוא מתייחס לאנטישמיות בלי שום חשש, ובעזרת סטירה ושימוש באנימציה (באופן שלילי – כפי שאני רואה זאת, ואפרט על כך בהמשך). 2. א. עמדתו של הבמאי מוצגת באופן די ברור, ומבקרת את הנצרות והסרט בכלל, ואת האנטישמיות בפרט. הביקורת על הסרט "הפסיון של ישו" ועל מל גיבסון עצמו היא קיצונית, ברורה ולא משתמעת לשתי פנים: סרט רע שעוסק רק במוות ואיסורים ולא שום דבר מעבר לכך (עדות לטיעון זה היא ניסיונם של קני וסטן לדרוש את כספם על הסרט חזרה, למען העיקרון, וכמובן ההתייחסות אל מל גיבסון כאל מטורף). יש ביקורת גם על המהומה שהסרט מעורר: על ההמון שנסחף אחר הסרט כעיוורים, שמעריצים את הסרט באופן לא רציונלי, על הדרך שבה הסרט משפיע על אנשים. (עדות יפה לכך היא התייחסותם של היהודים בבית הכנסת לסרט: "תירגעו, אנחנו קהילה רציונלית וזה רק סרט", בעוד שבאותו הרגע ממש באים חבורת מעריצי הסרט, כשהם צועדים כמו אנטישמים וצועקים בגרמנית, כמו נאצים) – כל הבלאגן הזה רק בגלל "הפסיון". בנוסף, אפשר לראות את התנגדותם של היהודים לסרט וניסיונם להפסיק את שידורו, מול ההערצה של הנוצרים לסרט. ישנה ביקורת נוספת כלפי ההמון הנוצרי – איך הם מושפעים בקלות ע"י ילד בן 8. בנוגע לביקורתו של הבמאי על האנטישמיות, אני הופתעתי. אני רואה את עמדתו של הבמאי באופן די ברור נגד האנטישמיות, למרות שציפיתי שזה יהיה די הפוך. יש בסרט מגמה כללית לכך שהמשוגעים הם אנטישמיים (כגון קייל, מל גיבסון וההמון שנסחף לאנטישמיות באופן עיוור), והנורמליים הם לא אנטישמיים (כגון סטן וקני שהם לא יהודים ולכן משקפים צד אובייקטיבי, וההמון הנוצרי שדעתו התמתנה לאחר שראה שמל גיבסון הוא בעצם משוגע). מכך אפשר להסיק שלפי ראות עיניו של הבמאי, האנטישמיות היא לא רציונלית. דוגמה לכך היא דבריו של קייל בסוף הסרט, שמעוררים את הסכמת שני הצדדים: הוא אמר למל גיבסון שאם הוא רוצה להיות נוצרי אין בזה בעיה, אבל שיתעסק במה שישו הטיף למענו, ולא רק בדרך מותו. הוא גם אמר שדברים כאלו גרמו לתוצאות רעות בעבר, בימי הביניים. לאחר דבריו, הנוצרים הסכימו ואמרו שזה נכון – האמונה לא צריכה להיות מושתת על אלימות ומוות (הוזכר שם גם העניין שצליבה הייתה אז דבר נפוץ, ולכן הצליבה היא לא מעשה איום כשלעצמו), האמונה צריכה להתבסס על דברים חיוביים וטובים. הסצינה האחרונה בסרט מראה בעצם לכולם – לקייל שהרגיש אשם, לנוצרים ולקרטמן שהעריצו את גיבסון – שהוא בסה"כ איש ומשוגע, ולכן צריך להתייחס אחרת גם לסרט – ובאופן גס ומשעשע, גיבסון מזלזל גם בתומכיו. ב. בשורה התחתונה, אהבתי את הסרט, את מסריו הרבים שנמצאים בו (ואני בטוח שלא לכולם שמתי לב). השימוש באנימציה, סאטירה וגסות בנושא רגיש יחסית, על מנת להעביר מסרים על כך, הוא מרענן, יוצא דופן, ומעניין. כמו כן, אני מסכים עם דעתו של האומן ביחס לאנטישמיות, לחברה ולסרט (לפחות כפי שאני פירשתי אותה).