בהודעות (ב')
הארי הניף את שרביטו והחדר החשוך נמלא הבזקי אור פתאומיים. "שתק" צעק הארי. הנף שרביט והקללה נחסמה. הארי הניף את שרביטו שוב ושוב, אגלי זיעה נוטפים ממצחו. "עצור, הארי" אמר סיריוס "מספיק להיום." "התאורייה היום היא פשוטה, הארי, אל תשתק אוכלי מוות בקרב גדול, כי החברים שלהם ישחררו אותם." "סיריוס" אמר הארי בקול יגע "אני רוצה לאמן את שאר חברי צ"ד. תסכים לעשות בשבילי את זה?" "לא לפני שהידע יעבור אליך, הארי" השיב סיריוס "אני לא אקח סיכון שאחד מהם מרגל." "אבל לפני הכל אני רוצה להראות לך את הדבר החשוב מכל." הארי וסיריוס יצאו מן המערה לאור היום. "לאן?" שאל הארי. "לבית מסדר עוף החול הישן," השיב סיריוס "כיכר גרימולד 12." הארי עצם את עיניו וחווה את התחושה הלוחצת בפעם המאה. "זה לא נהיה נעים יותר מתי שהוא?"שאל הארי כשהם עלו במדרגות העץ המרקיבות. "מתרגלים הארי, להכל מתרגלים". סיריוס פתח את הדלת ובית נקי למראה נגלה לעיניו. "איך זה כל כך נקי?" התפלא הארי. "תתפלא מה שנתיים לבד יכולות לעשות לבן אדם" השיב סיריוס כשהוא מחויך. סיריוס פתח את דלת אחד החדרים והארי נכנס בעקבותיו. על השולחן היחיד בחדר היתה מונחת קערת אבן שהיתה, לדעתו של הארי,דומה מאוד להגיגית. "זאת לא הגיגית, הארי." השיב סיריוס על השאלה שלא נשאלה. "הדבר הזה יקר מאוד ודמבלדור הוריש לך את זה, רק בתנאי שזה יעבור אליך כשלא תהיה בסכנה. לכן אני עדיין שומר על זה." "מה זה?" שאל הארי. "הדבר הזה נקרא מחשער." "הוא דומה להגיגית אבל הוא נותן לך הזדמנות לחזור אחורה לעבר וגם לקחת איתך אנשים מהעבר אל העתיד." הארי ראה אותם דוהרים לעבר החורשה. שרביטיהם שלופים וגלימותיהם מתנופפות ברוח. הם היו שלושה בלבד והארי ידע למה הרביעי לא הגיע. לא היה לו מספיק זמן להתעכב והוא צלל אל סבך העצים שמתחתיו. סלסס... גרדה קרן אור ירוקה בקצה אוזנו. העץ, שלידו טס, התפורר לרסיסים קטנים וציפורים מבוהלות המריאו אל השמיים שהתחילו להתבהר. הארי נחת על הקרקע וירד מן המטאטא. הוא ידע שהוא אמור לחכות להם עד שיגיעו... בלעדיהם אין לו שום סכוי לגבור על וולדמורט. ויחד איתם לוולדמורט אין שום סכוי לגבור עליו. הארי שכב מתחת לגזע עץ שנפל וחיכה. הוא ידע שלא יקח הרבה זמן עד שימצאו אותו ויתחיל קרב אבל הוא חייב לחכות להם! "מה אני אמור לעשות עם זה, סיריוס?" שאל הארי בתמיהה. "זה פשוט, הארי, לפני זמן רב מאד אמר לך דמבלדור שיש לך כוח כביר". "כן... כוח האהבה." השיב הארי כשהוא מסופק כולו, " אני לא יודע בדיוק כיצד להלחם בוולדמורט... לתת לו נשיקה?" "לא הארי, אבל הכניסה אל המחשער יכולה להווצר רק על ידי שימוש בכוח האהבה." "וזה כלי נשק כל כך גדול?" תמה הארי. "תלוי את מי אתה מזמן" השיב סיריוס והניח את שרביטו על המחשער. "אני יכול לזמן את דמבלדור?" שאל הארי וחיוך ענק נפרש על פניו. "לא הארי. לא את דמבלדור. אתה יכול לזמן אך ורק אנשים שהמחשער נוצר בזמנם." "אז את מי לזמן?" שאל הארי. "את ארבעת מייסדי הוגוורטס." השיב סיריוס כשארשת רצינית על פניו. "את מי??????????????" שאל הארי כשהוא המום לחלוטין. "זה פשוט מאוד, הארי" השיב סיריוס. "אתה מזמן אותם והם משלבים את כוחם בכוחך. יחד עם הכוח שלהם אפילו וולדמורט לא יוכל לעצור קללה שלך." "ואני פשוט חוזר אחורה וקורא להם?" תמה הארי. "אוו, הארי... הם מחכים לך מהרגע שהמחשער הזה נוצר." הארי לא הרגיש הרבה כשהקללה פגעה בו. הוא חש איך גופו מתאבן כשקללת שיתוק פגעה היישר בקצה רגלו. לידו חלפו סיריוס ואוכל מוות שהיה נראה לו מכווץ קמעה. הארי הבחין שהם לא הרגישו בו. "כנראה הקללה פגעה בי ללא כוונה..." הרהר. הוא נזכר ביום בו שכב ברכבת ללא יכולת תזוזה. וידע שהמצב יהיה גרוע אם הוא לא יקום. שלושת הקדושים לא יכולים באמת לפגוע במישהו שקיים בהווה. הם רק יכולים לעזור. זוהי מגבלה ששלושתם הסכימו עליה במיוחד כדי למנוע מהרביעי לעשות דברים שלא מצאו חן בעיניהם. הארי ניסה לזוז אך ללא הצלחה. הוא ניסה להתרכז בשרביט "אציו... אציו" אך השרביט לא זז. מיואש כולו ניסה לצעוק "שחרר". הארי הרגיש כאילו הכוח שלו נתקע במן מחסום אוויר שחוסם אותו. הארי התרכז חזק יותר "שחרר." הוא הרגיש שהמחסום כאילו רועד. "ש-ח-ר-ר" צעק הארי והוא הרגיש כאילו הכוח שלו פשוט שובר הכל בדרך. גופו התרפה מיד והוא הרגיש שהוא יכול לזוז שוב. הארי הרגיש את העוצמה בוקעת ממנו. הוא התרומם ושרביטו מושט למולו. "שלום לך, יורש" שמע הארי את הקולות המוכרים ששמע במחשער. "הענקנו לך מכוחנו." אמר בעל החרב עם האבנים האדומות. "קדימה הארי, אתה חייב להשלים את היעוד שלך." הארי התקדם אל עבר המחשער. "מה אני אמור לעשות כדי להגיע לעַ בר?" "פשוט מאוד הארי... פשוט חשוב על האוהבים אותך ועל האהובים עליך. ברגע שתחשוב על זה ותניח את ידך בתוך המחשער אתה תגיע למקום ולרגע שבו המחשער נוצר." הארי התקדם בהיסוס. "קדימה, הארי" אמר סיריוס. "אתה לא בא איתי?" שאל הארי. "לא. המחשער דורש יותר מדי כוח אהבה ממה שיש לכל האנשים... אמא שלך לא סתם הגנה עליך. היה זה משהו קדמון ועתיק שדירבן אותה להתייצב אל מול הרוע." הארי הנהן והניח את ידו על המחשער. הוא לא הרגיש כלום. הוא הרים את עיניו "סיריוס, לא קרה כלום." אך מולו לא היה סיריוס והוא גם לא היה בכיכר גרימולד 12. מולו ישבו ארבעה אנשים זקנים. הארי ידע מי הם, אלו היו ארבעת מייסדי הוגוורטס. הזקנים הביטו בו עמוקות. "ידעתי שתבוא" אמר בעל החרב שהארי זיהה כגודריק גריפינדור. "ואני לא" שמע הארי קול זקן בוקע מפי סלית'רין. "אני מלכתחילה לא הסכמתי לשטות הזאת! אני לא אצא להלחם נגד שארית צאצאי!" "כבר דיברנו על זה סלית'רין. ראית מה שאר בשרך גורם." "אני בטוח שתבינו אם לא אצטרף." מלמל סלית'רין ומבטו מקובע ברצפה. "אוו סלית'רין, זה בסדר." אמרה הפלפאף. "ובכן הארי.. אנחנו נבוא. אתה פשוט תצטרך לאחוז בנו ולחזור יחד איתנו אל העתיד." "חבל על הזמן, בואו נעשה את זה." אמר גודריק. הארי שילב את ידיו בשלושת זוגות הידים. הוא הרגיש את העוצמה הבוקעת מכפות ידיהם של שלושת האנשים הקדושים. הארי הניח את כף ידו בתוך המחשער וחזר אל החדר. הוא הרים את עיניו וציפה לראות שם את שלושת הקדושים. אך הדבר היחיד שנתקל בו היה עיניו החודרות של סיריוס. "נו, איך היה?" שאל סיריוס. "הכל הלך טוב, אבל הם לא חזרו איתי."
