דעה שונה
אני בא ממשפחה "מופרעת" לדורותיה, כולל ילדי שעכשיו כבר בוגרים. כך שמכיר את העניין לא רע.
כשרק נחשפתי לראשונה לעניין הפרעת הקשב, לפני כ-15 שנים, הייתי בגישה שלך. כלומר לחקור וללמוד את הנושא לעומק. אבל עם הזמן הגעתי לדעה שזו גישה שגויה. לפחות כשלא מדובר במצבים חריפים/פתולוגיים.
בסופו של דבר, מדובר במרכיב, כנראה פזיולוגי, "קטן", שמשפיע על מערכת גדולה ומורכבת להפליא של אישיות, התנהגות ושאר מרכיבי ה-"אדם". כמובן שיש אלמנטים משותפים, אבל עדין יש שונות גדולה מאוד בצורת הביטוי של התופעה בפרט, ובין ה-"מופרעים" בכלל.
רוצה לאמר - שהספרים, המאמרים וכיוב', מגדירים מודלים, מספקים נתונים סטטיסטיים, גישות וכיוב' מידע כללי, שאינו מותאם לילד הספציפי. ובסופו של דבר, כשלא מדובר במצבים קשים, אין באמת צורך בכל הידע המקצועי. הוא רק מבלבל ונוטע במוחך רעיונות שעשויים להיות משובשים. קצת כמו לתת להיפוכונדר לקרוא ספר רפואה - הוא כבר יגלה סימפטומים שלא חש בהם קודם...
 
לטעמי - כן לקבל הסבר והדרכה כלליים. בד"כ מי שעושה את האבחון אמור לספק אותם. להתחיל טיפול בריטלין. ואם הכל בסדר - גמרנו. יש לך ילד רגיל. אל תמשיך לחפור.