הפרעת אישיות
שלום שמי עמית בן 32 אין לי שום רקע בפסיכולגייה ולעולם לא עברתי טיפול, תמיד הייתי נגד זה וחשבתי שכל בן אדם יכול להסתדר בעצמו ברגע שהוא יודע מה הבעייה שלו. הבעייה שלי: יש לי פחד נוראי מיצירת קשר עם אנשים חדשים ומביקורות ומדחייה. וזה מתבטא בזה שלא רכשתי חברים חדשים מאז תקופת הבית ספר, לא מהצבא לא מהטיול לא מהלימודים ולא מעבודות שונות בהם עבדתי. החברים היחידים הם חברי הילדות שגם בחברתם בשנים האחרונות אני מתחיל להשתתק ולהלחץ לקראת כל מפגש ובטח אם זה מפגש אחד על אחד. אני לא מתחיל ויוצא עם בחורות, אני עובר ממערכת יחסים ארוכה אחת לשנייה. 5 שנים ו-4 שנים שגם אלו התחילו ביוזמתן של הבחורות. אני נראה טוב ומשכיל ויש לי דיעות על כל דבר אבל לעולם לא חלקתי אותן עם אף אחד מלבד חבר ילדות אחד ממש טוב שהוא היחיד שאני מרגיש חופשי לידו. כרגע אני לומד במסגרת שדורשת הצגת עבודות, חשיפה וקבלת ביקורות הן מהמרצים והן מחברי לכיתה. אני מכין את כל העבודות והשיעורים ולרוב אני מרוצה מהתוצאות אך ברגע האמת כאשר אני אמור להציג אותן בשיעור אני מעדיף להגיד שלא הכנתי מאשר להתמודד עם החשיפה והבקורות גם אם אני חושב שהן יהיו טובות. אני לעולם לא משתתף בשיעור גם אם יש שאלה ואני יודע את התשובה. אבל שמתי לב שאני דואג לפחות שהתלמיד שיושב לידי ידע שאני יודע את התשובה. בהתחלת השנה כן הייתי משתתף עד שפעם הקראתי עבודה שקיבלה ביקורות ממש ממש טובות מהמרצה ומהתלמידים ומאז אני לא מסוגל להקריא יותר או להביע דיעה שחס וחלילה לא יהרס הרושם הראשוני שיצרתי. אותו הדבר עם אנשים. אני לא מסוגל לדבר עם אדם יותר מפעם אחת במיוחד (וזה מה שקורה תמיד) אם יצרתי רושם טוב. אני לא מדבר עם אף אחד אלה אם כן פונים אליי ואני נזהר נורא במה שאני אומר עד שתיקה והקשבה בלבד וכשאני עונה אני חייב שזה יצחיק או יחמיא, אני הולך על בטוח. אני מתמודד עם הבעיה הזאת כל חיי והגעתי לשלב שזה מתסכל אותי ופוגע בי אישית ומקצועית וזאת הפעם הראשונה שאני חושב על זה בתור בעייה ואני באמת רוצה להתמודד איתה. בעצם אין לי כאן שאלה למרות שאני אשמח לתגובות ועיצות פשוט מטרת ההודעה הזאת היא להגיד לעצמי לראשונה שיש לי בעייה שמפריעה לי עד כדי תסכול קשה.
שלום שמי עמית בן 32 אין לי שום רקע בפסיכולגייה ולעולם לא עברתי טיפול, תמיד הייתי נגד זה וחשבתי שכל בן אדם יכול להסתדר בעצמו ברגע שהוא יודע מה הבעייה שלו. הבעייה שלי: יש לי פחד נוראי מיצירת קשר עם אנשים חדשים ומביקורות ומדחייה. וזה מתבטא בזה שלא רכשתי חברים חדשים מאז תקופת הבית ספר, לא מהצבא לא מהטיול לא מהלימודים ולא מעבודות שונות בהם עבדתי. החברים היחידים הם חברי הילדות שגם בחברתם בשנים האחרונות אני מתחיל להשתתק ולהלחץ לקראת כל מפגש ובטח אם זה מפגש אחד על אחד. אני לא מתחיל ויוצא עם בחורות, אני עובר ממערכת יחסים ארוכה אחת לשנייה. 5 שנים ו-4 שנים שגם אלו התחילו ביוזמתן של הבחורות. אני נראה טוב ומשכיל ויש לי דיעות על כל דבר אבל לעולם לא חלקתי אותן עם אף אחד מלבד חבר ילדות אחד ממש טוב שהוא היחיד שאני מרגיש חופשי לידו. כרגע אני לומד במסגרת שדורשת הצגת עבודות, חשיפה וקבלת ביקורות הן מהמרצים והן מחברי לכיתה. אני מכין את כל העבודות והשיעורים ולרוב אני מרוצה מהתוצאות אך ברגע האמת כאשר אני אמור להציג אותן בשיעור אני מעדיף להגיד שלא הכנתי מאשר להתמודד עם החשיפה והבקורות גם אם אני חושב שהן יהיו טובות. אני לעולם לא משתתף בשיעור גם אם יש שאלה ואני יודע את התשובה. אבל שמתי לב שאני דואג לפחות שהתלמיד שיושב לידי ידע שאני יודע את התשובה. בהתחלת השנה כן הייתי משתתף עד שפעם הקראתי עבודה שקיבלה ביקורות ממש ממש טובות מהמרצה ומהתלמידים ומאז אני לא מסוגל להקריא יותר או להביע דיעה שחס וחלילה לא יהרס הרושם הראשוני שיצרתי. אותו הדבר עם אנשים. אני לא מסוגל לדבר עם אדם יותר מפעם אחת במיוחד (וזה מה שקורה תמיד) אם יצרתי רושם טוב. אני לא מדבר עם אף אחד אלה אם כן פונים אליי ואני נזהר נורא במה שאני אומר עד שתיקה והקשבה בלבד וכשאני עונה אני חייב שזה יצחיק או יחמיא, אני הולך על בטוח. אני מתמודד עם הבעיה הזאת כל חיי והגעתי לשלב שזה מתסכל אותי ופוגע בי אישית ומקצועית וזאת הפעם הראשונה שאני חושב על זה בתור בעייה ואני באמת רוצה להתמודד איתה. בעצם אין לי כאן שאלה למרות שאני אשמח לתגובות ועיצות פשוט מטרת ההודעה הזאת היא להגיד לעצמי לראשונה שיש לי בעייה שמפריעה לי עד כדי תסכול קשה.