בשנוי אדרת
New member
הפצעה מחודשת
שלום לכם חברים יקרים הניק שלי אומר הכל ומי שמכיר ויודע....מכיר ויודע. הרשו לי לצטט מספרו של פרימו לוי "הזהו אדם" : כזה הוא טבע האדם אין אנו חשים בעת ובעונה אחת בכל היסורים והכאבים,היסורים הקלים יותר נחבאים מאחורי החזקים יותר לפי איזו חוקיות קבועה.. וזאת גם הסיבה שאפשר לשמע לעיתים קרובות שאדם לעולם אינו מרוצה....אולם כמעט ודאי שאין זה חוסר יכולת לחוש באושר מוחלט אלא דווקא חוסר יכולת להבין את טבעה המורכב של האומללות. לכן הסיבות לסבל לובשות בעיננו דמות אחת בלבד ואנו קוראים להן בשם אחד בלבד ,הוא שם הנובע מן המצוק הקשה ביותר וכאשר מצוק זה אינו מציק לנו עוד ,או אז בשברון לב אנו מגלים להפתעתנו שמאחורי המצוק הקודם עומד מצוק אחר ולאמיתו של דבר שורה ארוכה של מצוקים..." הו,כמה נכון...(אמנם לוי מתאר בספרו את החיים באושוויץ אבל האמור לעיל נכון לכל אדם באשר הוא אדם) היו ימים ולסבלי היתה דמות אחת ,החיים "שם" ,דומה היה כי ברגע שאעיז,אתנתק,אקח את גורלי בידי הכל יהיה טוב. מסתבר שהחיים הם מין ריצת משוכות ...עברת והתגברת על אחת ,מיד צצה לך אחרת .ולא שהיא לא היתה שם תמיד, רק שכשהתמודדת עם הקודמת ,כל האחרות נדמו כלא קימות,ויותר מזה ,היה זה מעין "לוקסוס" להתעסק בבעיות "זוטות" שכאלו. אבל ברגע שהתגברת על בעיה אחת,אינך נותן זמן לעצמך להנות מההישג,מיד משתלט לו "סבל" חדש שעד שלא יבא על פתרונו לא תדע מנוחה לנפשך. נכון שהכל ענין של פרופורציות ואולי הנחמה היא בכך שבכל פעם ה"סבל" או ה"בעיה" היא משהו שבתחנה הקודמת היווה סוג של מותרות שאפילו לחלום עליהם לא העזתי. ובכל זאת: האם יגיע היום שהאושר יקבע לו משכן אצלי?
שלום לכם חברים יקרים הניק שלי אומר הכל ומי שמכיר ויודע....מכיר ויודע. הרשו לי לצטט מספרו של פרימו לוי "הזהו אדם" : כזה הוא טבע האדם אין אנו חשים בעת ובעונה אחת בכל היסורים והכאבים,היסורים הקלים יותר נחבאים מאחורי החזקים יותר לפי איזו חוקיות קבועה.. וזאת גם הסיבה שאפשר לשמע לעיתים קרובות שאדם לעולם אינו מרוצה....אולם כמעט ודאי שאין זה חוסר יכולת לחוש באושר מוחלט אלא דווקא חוסר יכולת להבין את טבעה המורכב של האומללות. לכן הסיבות לסבל לובשות בעיננו דמות אחת בלבד ואנו קוראים להן בשם אחד בלבד ,הוא שם הנובע מן המצוק הקשה ביותר וכאשר מצוק זה אינו מציק לנו עוד ,או אז בשברון לב אנו מגלים להפתעתנו שמאחורי המצוק הקודם עומד מצוק אחר ולאמיתו של דבר שורה ארוכה של מצוקים..." הו,כמה נכון...(אמנם לוי מתאר בספרו את החיים באושוויץ אבל האמור לעיל נכון לכל אדם באשר הוא אדם) היו ימים ולסבלי היתה דמות אחת ,החיים "שם" ,דומה היה כי ברגע שאעיז,אתנתק,אקח את גורלי בידי הכל יהיה טוב. מסתבר שהחיים הם מין ריצת משוכות ...עברת והתגברת על אחת ,מיד צצה לך אחרת .ולא שהיא לא היתה שם תמיד, רק שכשהתמודדת עם הקודמת ,כל האחרות נדמו כלא קימות,ויותר מזה ,היה זה מעין "לוקסוס" להתעסק בבעיות "זוטות" שכאלו. אבל ברגע שהתגברת על בעיה אחת,אינך נותן זמן לעצמך להנות מההישג,מיד משתלט לו "סבל" חדש שעד שלא יבא על פתרונו לא תדע מנוחה לנפשך. נכון שהכל ענין של פרופורציות ואולי הנחמה היא בכך שבכל פעם ה"סבל" או ה"בעיה" היא משהו שבתחנה הקודמת היווה סוג של מותרות שאפילו לחלום עליהם לא העזתי. ובכל זאת: האם יגיע היום שהאושר יקבע לו משכן אצלי?
