loveforall
New member
הפעם הראשונה בה דיברתי עם גבר
הקטע הבא לקוח מהבלוג שלי ונכתב ב 21/12/2005: הרבה זמן לא כתבתי. לא יודע למה, לא היתה לי הסבלנות הדרושה, הכח להמיר את המחשבות לכתב. גם עכשיו לא כ"כ מתחשק לי אבל את מה שקרה לי השבוע אני חייב לכתוב, חייב לתעד, חייב לשתף. אז מה קרה השבוע? באחד הערבים, אישתי נסעה לסידורים. סידורים - נסיעה ארוכה, כזו שאורכת כל הערב, כל הלילה. סידורים. הבנתי שלי מצפה ערב לבד - טלוויזיה, אינטרנט, ארוחת ערב, מקלחת, עוד קצת אינטרנט, לקרוא משהו, (להביא ביד) וללכת לישון. אבל איכשהו לא זה מה שקרה. נכנסתי לאינטרנט, סריקה רגילה של האתרים הסטנדרטיים שלי - חדשות, הוטמייל, צ'אט... לעיתים קרובות אני מבקר בצ'אט של IOL חדר מסויים - גיי דתיים. איכשהו אני מרגיש שם קצת בבית. נכנסתי, התחלתי קצת לדבר פה לדבר שם. הרוב סתם חרמנים, מחפשים זיון, משהו לעכשיו, מישהו לזיין – איך נראה? נייד? י ממוקם? אני רוצה לדבר! לא רוצה לקפוץ לאף אחד! התעכבתי עם אחד. בסוף השיחה הוא נתן לי את מס' הטלפון שלו ע"מ שאצור איתו למחרת. זו לא פעם ראשונה שקיבלתי מס' טלפון ממישהו. זה כבר קרה בעבר. אף פעם לא השתמשתי, אף פעם לא החזרתי צילצול. אין לי אומץ. אני נתקף בעתה מהמחשבה שאני אדבר בקולי עם מישהו שיהיה אמיתי יותר משורה בצ'אט. הפעם זה היה שונה. כל היום חשבתי על זה. כל היום חשבתי מתי להתקשר, אם בכלל, אם יהיה לי אומץ. בדרך הביתה עשיתי את הבלתי יאומן מבחינתי. חייגתי את המספר בסלולרי ברכב ולא ניתקתי כשהוא ענה (בכוונה גם לא חסמתי את זיהוי המס' שלי). בשלב הזה הלב שלי הלם בקצב מטורף, למרות החימום ברכב היה לי קר בטירוף, הידיים רעדו לי. אבל הצעד נעשה. הצעד שאותו לא עשיתי מעולם, נעשה. שוחחתי איתו. בערך חצי שעה, שוחחתי איתו. קבענו לנפגש, אמרתי לו שאני אצור איתו קשר כשתהיה לי הזדמנות טובה לפגישה. אני צריך את הפגישה הזו כמו אוויר לנשימה. אני חייב לדבר עם מישהו, חייב לפתוח את הלב, חייב להשמיע, מאוד רוצה גם לשמוע. איך היתה ההתמודדות אצל מישהו אחר, איך מסתדרים עם זה ביום-יום. לא צריך את הפן הפיזי, לזה יש פתרונות, חייב לדבר. הגעתי הביתה לאחר שיחת הטלפון, נתתי נשיקה לאישה כאילו כלום לא קרה.
הקטע הבא לקוח מהבלוג שלי ונכתב ב 21/12/2005: הרבה זמן לא כתבתי. לא יודע למה, לא היתה לי הסבלנות הדרושה, הכח להמיר את המחשבות לכתב. גם עכשיו לא כ"כ מתחשק לי אבל את מה שקרה לי השבוע אני חייב לכתוב, חייב לתעד, חייב לשתף. אז מה קרה השבוע? באחד הערבים, אישתי נסעה לסידורים. סידורים - נסיעה ארוכה, כזו שאורכת כל הערב, כל הלילה. סידורים. הבנתי שלי מצפה ערב לבד - טלוויזיה, אינטרנט, ארוחת ערב, מקלחת, עוד קצת אינטרנט, לקרוא משהו, (להביא ביד) וללכת לישון. אבל איכשהו לא זה מה שקרה. נכנסתי לאינטרנט, סריקה רגילה של האתרים הסטנדרטיים שלי - חדשות, הוטמייל, צ'אט... לעיתים קרובות אני מבקר בצ'אט של IOL חדר מסויים - גיי דתיים. איכשהו אני מרגיש שם קצת בבית. נכנסתי, התחלתי קצת לדבר פה לדבר שם. הרוב סתם חרמנים, מחפשים זיון, משהו לעכשיו, מישהו לזיין – איך נראה? נייד? י ממוקם? אני רוצה לדבר! לא רוצה לקפוץ לאף אחד! התעכבתי עם אחד. בסוף השיחה הוא נתן לי את מס' הטלפון שלו ע"מ שאצור איתו למחרת. זו לא פעם ראשונה שקיבלתי מס' טלפון ממישהו. זה כבר קרה בעבר. אף פעם לא השתמשתי, אף פעם לא החזרתי צילצול. אין לי אומץ. אני נתקף בעתה מהמחשבה שאני אדבר בקולי עם מישהו שיהיה אמיתי יותר משורה בצ'אט. הפעם זה היה שונה. כל היום חשבתי על זה. כל היום חשבתי מתי להתקשר, אם בכלל, אם יהיה לי אומץ. בדרך הביתה עשיתי את הבלתי יאומן מבחינתי. חייגתי את המספר בסלולרי ברכב ולא ניתקתי כשהוא ענה (בכוונה גם לא חסמתי את זיהוי המס' שלי). בשלב הזה הלב שלי הלם בקצב מטורף, למרות החימום ברכב היה לי קר בטירוף, הידיים רעדו לי. אבל הצעד נעשה. הצעד שאותו לא עשיתי מעולם, נעשה. שוחחתי איתו. בערך חצי שעה, שוחחתי איתו. קבענו לנפגש, אמרתי לו שאני אצור איתו קשר כשתהיה לי הזדמנות טובה לפגישה. אני צריך את הפגישה הזו כמו אוויר לנשימה. אני חייב לדבר עם מישהו, חייב לפתוח את הלב, חייב להשמיע, מאוד רוצה גם לשמוע. איך היתה ההתמודדות אצל מישהו אחר, איך מסתדרים עם זה ביום-יום. לא צריך את הפן הפיזי, לזה יש פתרונות, חייב לדבר. הגעתי הביתה לאחר שיחת הטלפון, נתתי נשיקה לאישה כאילו כלום לא קרה.