האלפרון העליון
New member
הפסיכובלוג
פסיכובלוג. ברוכים הבאים להמצאה של המאה ה-21. הפסיכובלוג הוא אנליזה אישית ע"י המטופל. אין צורך בקליניקות או בהכשרה. כמו דמיון מודרך... בדרך לחפור לעומק. אז בואו ונתחיל בטיפול. שלום, אני נדב. [נדב מתיישב בנוחות על הספה]. למה אתה חושב שאתה כאן, נדב? אני חושב שאני כאן כי לא סידרתי את החדר, אומר נדב בחיוך. פרט. אני, שנים שאני לא מצליח לסדר את החדר. תמיד חשבתי שזה יהיה מצחיק לבוא לפסיכולוג שעוזר לאנשים לעשות סדר בחייהם, שיום אחד ייכנס בנאדם לפסיכולוג, כי הוא לא מצליח לסדר את החדר. ספר לי קצת על החדר שלך. הוא לא מלוכלך, אם לזה אתה חותר, דוקטור. הוא פשוט מבולגן כבר כמה שנים. יש בו ערימות של דברים שתמיד אין לי זמן לסדר אותם, וגם אם אני מוצא את הזמן, אני מתחיל למיין ויוצא שאני בקושי זורק חלק מהדברים. תמיד קשה לי להינתק מדברים, אפילו שהם לא ממש חשובים. לפעמים אני מדמיין שהחדר שלי נישרף, ואני מאושר מכך. כי ככה אני כבר לא צריך לסדר יותר. אפשר להתחיל דף חדש... אפילו כשאני עובר דירה, אני שם את הבלגן בארגז ואז פורק אותו בדירה החדשה... ושוב זורק רק חלק. הרוב נישאר. מה זה אומר על החיים שלך, אתה חושב? אני חושב.. לא, אני יודע בדיוק מה זה אומר על החיים שלי. ככה אני עם נשים. [מחקתי את המילה האחרונה, ואז חזרתי וכתבתי את המילה.. נשים] אני שומר על קשרים קלושים מארץ הקלושים, חי מפירורי יחס שלא תאמין לסיפורים שאני אספר לך, אבל לפעמים כשאני עושה סדר או שמשהו באמת מזהם לי את החדר, אני זורק אותו ולעולם לא מסתכל אחורה. משהו צריך להיות באמת נורא, כדי שאני אזרוק אותו. אולי כאן הבעיה. [רגע... אני עושה קופי פייסט...] משהו צריך להיות באמת נורא, כדי שאני אזרוק אותו. אני חי מפירורים, כאוס של רגשות קטנים, מפוזרים, לא מרוכזים במקום אחד או צלולים. דמיינו עציץ שנפל. ככה החיים שלי ניראים. אבל אל תסתכלו על שברי החרסינה של העציץ. תסתכלו על החול המפוזר. על הגושים של השורשים. כזה מפוזר אני. למה אמרת לא להסתכל על השברים? אני לא יודע למה אמרתי את זה. באמת מעניין... וואלה, הטיפול הזה לא מיותר כמו שחשבתי. מתי הייתה הפעם האחרונה שבאמת היית מאושר עם מישהי? האמת... עם מישהי שהייתה מפוזרת. לא ידעתי איך לאכול אותה. לא ידעתי מה הסטאטוס של היציאות שלנו. המוח שלי היה מפוזר בסימני שאלה, כמו שהחדר שלי מפוזר. כנראה שאני מאוהב בפיזור. שונא שהכול מרוכז. גם באהבה? כן, כשמישהו איתי הרבה, זה מעצבן אותי. אני צריך הפסקה כדי לנשום. אני אוהב שיש קצת מכל דבר. הרבה מכל דבר, זה משעמם אותי. זה כמו להיות מנוי. מנוי זה שבוי. אי אפשר לברוח.. תמיד אותה בחירה. אני לא הטיפוס של נישואים, כפי שאתה מבין, דוקטור. למה אתה קורא לי דוקטור? כי אתה חושב שאני ארפה אותך? לא, מה פתאום! אני קורא לך דוקטור, כי את פסיכולוג בגרוש. רואה "בטיפול" ופתאום נהיה פסיכולוג. כבר עדיף שתפתח בלוג. מה רע בהמצאה הזו, הפסיכובלוג?! לא ניראה לך?! דווקא ניראה לי מאוד. ניראה לי שמחר תגיע לחדר ותזרוק דברים, כאילו באים אורחים. למה שבאים אורחים, אתה משנה את ההרגלים שלך? מה הכוח של אורחים בחיים שלך? חשוב לך מה הם חושבים עליך? לא. הם רק התירוץ. כי תירוצים אחרים לא עובדים, אז אני משתמש בזה. לא משנה לי כ"כ סיבת התירוץ, כמו האפקטיביות שלו. זה הכי חשוב... עובד, לא עובד. טוב, אז אני חושב שמצאנו את הפיתרון. איזה פיתרון? הפיתרון לכל דבר. לחדר המבולגן, לאהבה, לחופשה... לא משנה התירוץ. משנה האפקטיביות שלו. עובד או לא. האם הנייר הזה יהיה יום אחד אפקטיבי לנדב? כן.. נישאר. לא.. הולך לפח. האם החולצה הזו תהיה אפקטיבית לנדב? כן... נשארת לא.. הולכת לאחר. נמשיך? למה לא... האם להתחיל עם ההיא? האם זה מומלץ? האם ללכת לעשות את זה? האם לדחות את זה לקיץ? אפקטיביות. זו המילה. עובד או לא. נעבוד על זה, עד הפגישה הבאה.
פסיכובלוג. ברוכים הבאים להמצאה של המאה ה-21. הפסיכובלוג הוא אנליזה אישית ע"י המטופל. אין צורך בקליניקות או בהכשרה. כמו דמיון מודרך... בדרך לחפור לעומק. אז בואו ונתחיל בטיפול. שלום, אני נדב. [נדב מתיישב בנוחות על הספה]. למה אתה חושב שאתה כאן, נדב? אני חושב שאני כאן כי לא סידרתי את החדר, אומר נדב בחיוך. פרט. אני, שנים שאני לא מצליח לסדר את החדר. תמיד חשבתי שזה יהיה מצחיק לבוא לפסיכולוג שעוזר לאנשים לעשות סדר בחייהם, שיום אחד ייכנס בנאדם לפסיכולוג, כי הוא לא מצליח לסדר את החדר. ספר לי קצת על החדר שלך. הוא לא מלוכלך, אם לזה אתה חותר, דוקטור. הוא פשוט מבולגן כבר כמה שנים. יש בו ערימות של דברים שתמיד אין לי זמן לסדר אותם, וגם אם אני מוצא את הזמן, אני מתחיל למיין ויוצא שאני בקושי זורק חלק מהדברים. תמיד קשה לי להינתק מדברים, אפילו שהם לא ממש חשובים. לפעמים אני מדמיין שהחדר שלי נישרף, ואני מאושר מכך. כי ככה אני כבר לא צריך לסדר יותר. אפשר להתחיל דף חדש... אפילו כשאני עובר דירה, אני שם את הבלגן בארגז ואז פורק אותו בדירה החדשה... ושוב זורק רק חלק. הרוב נישאר. מה זה אומר על החיים שלך, אתה חושב? אני חושב.. לא, אני יודע בדיוק מה זה אומר על החיים שלי. ככה אני עם נשים. [מחקתי את המילה האחרונה, ואז חזרתי וכתבתי את המילה.. נשים] אני שומר על קשרים קלושים מארץ הקלושים, חי מפירורי יחס שלא תאמין לסיפורים שאני אספר לך, אבל לפעמים כשאני עושה סדר או שמשהו באמת מזהם לי את החדר, אני זורק אותו ולעולם לא מסתכל אחורה. משהו צריך להיות באמת נורא, כדי שאני אזרוק אותו. אולי כאן הבעיה. [רגע... אני עושה קופי פייסט...] משהו צריך להיות באמת נורא, כדי שאני אזרוק אותו. אני חי מפירורים, כאוס של רגשות קטנים, מפוזרים, לא מרוכזים במקום אחד או צלולים. דמיינו עציץ שנפל. ככה החיים שלי ניראים. אבל אל תסתכלו על שברי החרסינה של העציץ. תסתכלו על החול המפוזר. על הגושים של השורשים. כזה מפוזר אני. למה אמרת לא להסתכל על השברים? אני לא יודע למה אמרתי את זה. באמת מעניין... וואלה, הטיפול הזה לא מיותר כמו שחשבתי. מתי הייתה הפעם האחרונה שבאמת היית מאושר עם מישהי? האמת... עם מישהי שהייתה מפוזרת. לא ידעתי איך לאכול אותה. לא ידעתי מה הסטאטוס של היציאות שלנו. המוח שלי היה מפוזר בסימני שאלה, כמו שהחדר שלי מפוזר. כנראה שאני מאוהב בפיזור. שונא שהכול מרוכז. גם באהבה? כן, כשמישהו איתי הרבה, זה מעצבן אותי. אני צריך הפסקה כדי לנשום. אני אוהב שיש קצת מכל דבר. הרבה מכל דבר, זה משעמם אותי. זה כמו להיות מנוי. מנוי זה שבוי. אי אפשר לברוח.. תמיד אותה בחירה. אני לא הטיפוס של נישואים, כפי שאתה מבין, דוקטור. למה אתה קורא לי דוקטור? כי אתה חושב שאני ארפה אותך? לא, מה פתאום! אני קורא לך דוקטור, כי את פסיכולוג בגרוש. רואה "בטיפול" ופתאום נהיה פסיכולוג. כבר עדיף שתפתח בלוג. מה רע בהמצאה הזו, הפסיכובלוג?! לא ניראה לך?! דווקא ניראה לי מאוד. ניראה לי שמחר תגיע לחדר ותזרוק דברים, כאילו באים אורחים. למה שבאים אורחים, אתה משנה את ההרגלים שלך? מה הכוח של אורחים בחיים שלך? חשוב לך מה הם חושבים עליך? לא. הם רק התירוץ. כי תירוצים אחרים לא עובדים, אז אני משתמש בזה. לא משנה לי כ"כ סיבת התירוץ, כמו האפקטיביות שלו. זה הכי חשוב... עובד, לא עובד. טוב, אז אני חושב שמצאנו את הפיתרון. איזה פיתרון? הפיתרון לכל דבר. לחדר המבולגן, לאהבה, לחופשה... לא משנה התירוץ. משנה האפקטיביות שלו. עובד או לא. האם הנייר הזה יהיה יום אחד אפקטיבי לנדב? כן.. נישאר. לא.. הולך לפח. האם החולצה הזו תהיה אפקטיבית לנדב? כן... נשארת לא.. הולכת לאחר. נמשיך? למה לא... האם להתחיל עם ההיא? האם זה מומלץ? האם ללכת לעשות את זה? האם לדחות את זה לקיץ? אפקטיביות. זו המילה. עובד או לא. נעבוד על זה, עד הפגישה הבאה.