יש לי חבר
ששירת חלק משירותו בשטחים. בחור כארז, מוצלח וגבוה ומרשים- וגם עדין סבלני וקשוב.
לילה ארוך אחד, ברגע של גילוי לב, הוא סיפר לי על תקרית אש בה היה מעורב. במהלך סיור שיגרתי נפתחה עליהם אש מאחד הבתים, אחד הכדורים שרט אותו ברגל (יש לו צלקת כזו, כמו כוויה דקה וארוכה לרוחב השוק), הוא זיהה ראשון מכל חבריו את מקור האש, ירה לכיוןן והרג את המחבל.
הדבר אירע לפני 15 שנה. הבחור פשוט לא מסוגל להתגבר על העובדה שהוא הרג מישהו. ההרוג היה מחבל. מוכר לכוחות הביטחון וברשימת המבוקשים, וסביר להניח שאם לא היה נהרג היה הורג את חברי ואולי גם את חבריו. האם ההרג שלו היה מוצדק? האם זה עוזר לחברי לעבור את הלילות נטולי השינה?
אין לי שום רצון להיות התליין או המוציא לפועל של העונש. כשמישהו חותך אותי בכביש אני לא רוצה לרקוד לו על הראש? כשמישהו נדחף לפני בתור לא מתחשק לי שתיפול לו לבנה על קודקודו? אני אנושית, וגם בי המחשבות הללו עוברות.
אבל אני גם יודעת שבחברה כזו אני לא רוצה לחיות.
אני רוצה להיות מסוגלת להתגונן ולנטרל תקיפות, גם בכח אם אין ברירה אחרת, ואיני רוצה לחיות בחברה בה אנשים עושים דין לעצמם ומענישים את מי שבא להם מתי שבא להם ומאיזו תואנה שבא להם- ובוודאי שאיני רוצה שדמם יהיה על ידי.