הפיק שלי!!!!
אמ... טוב, אז זה הפיק הראשון, שלי, אז על תסקלו אותי בפחיות בינתיים
ואין לו שם בינתיים
.. אני פתוחה להצעות. פרק א'- הפגישה ביער בתוך יער עבות נראתה הולכת דמות מכונפת. "אוף, מתי היער הזה כבר יגמר?" הדמות יללה. היא ניסתה לעוף למעלה, אך לא הצליחה. "אוי, אפילו הכנפיים שלי עייפות..." פתאום היא מעדה על משהו בלתי נראה. "איה!" נשמע קול רך ועדין. "מה?! מי שם?" צעקה הדיג'ימונית המכונפת, עדיין שוכבת על האדמה. "לא צריך לצעוק, אני בדיוק מאחוריך". "מה?" היא הסתובבה וראתה דיג'ימונית גבוהה וירוקה, בעלת אוזניים גדולות ועגולות. "אה, מצטערת, לא ראיתי אותך." אמרה. "לא נורא, גם ככה לא הייתי צריכה לשכב כאן." אמרה הדיג'ימונית הירוקה, והושיטה לה יד. "דרך אגב, אני קורמון, מי את?" אמרה לדיג'ימונית המכונפת, שניקתה חתיכות אדמה משמלתה. "אני נוטומון, ונראה לי שנאבדתי ביער..." אמרה. "טוב, נראה שאת לא היחידה." אמרה קורמון. "אז למה שלא נלך ביחד?" אמרה נוטומון וחייכה. קורמון הנהנה ושתיהן פנו ללכת, כאשר נשמע פיצוץ גדול כמה מטרים מאחוריהם. הן רצו אל מקור הרעש, וראו דיג'ימון נחשי גדול ורשע, שהתקיף דיג'ימונית אדם בעלת חנית גדולה ואדומה. "מכת ציפורן הנחש!" תקף הדיג'ימון הנחשי. הדיג'ימונית התחמקה ותקפה. "פגיוני גחלים!" היא שלפה מאחורי גבה פגיונות בוערים וזרקה אותם עליו, אבל הוא רק הדף אותם בחזרה אליה. הדיג'ימונית הצליחה להתחמק בקושי ומעדה. "שיניי ארס אפל!" הדיג'ימון תקף, אך לפני שהארס הספיק לגעת בה, נשמע קול מלמעלה. "קשתות רוח!" תקפה נוטומון, והארס נהדף ופגע בעצים, שקמלו כאשר נגע בהם. "מה לעזאזל..." פלט הדיג'ימון. נוטומון נחתה ליד הדיג'ימונית שנעמדה. "את בסדר?" היא שאלה. "כן...". בינתיים קורמון תקפה את הדיג'ימון הנחשי. "מטה סיגליות!" היא זרקה את המטה הסגול שהיה בידה ומהמקום שהמטה פגע צמחו מטפסים בעלי פרחי סיגלית וקשרו את הדיג'ימון. "קדימה! זה לא יחזיק מעמד הרבה זמן!" צעקה ורצה לעבר שתי הדיג'ימוניות. "אני אסיים אותו!" אמרה הדיג'ימונית והסתערה על הדיג'ימון עם החנית שלה, שזהרה כלהבה. "חנית גיהנום!", היא פגעה בו והדיג'ימון הפך לביצה, שעפה בחזרה לכפר ההתחלות. היא הסתובבה אל השתיים. "תודה..." היא אמרה לאחר כמה רגעים. "אין בעד מה. אני נוטומון וזוהי קורמון. מי את?" "אמזומון." היא ענתה. "מי היה הדיג'ימון הזה?" קורמון שאלה. "איוולסנייקמון מתכתי. הוא התגנב מאחורי ותקף, הפחדן הזה. מה אתן עושות כאן בכלל?" היא הוסיפה. "נאבדנו ביער. ומה את עושה כאן?" אמרה נוטומון. "אני הייתי בדרכי לאי הרוחות, אבל התעייפתי מהדרך ועצרתי לנוח." היא אמרה. "אי הרוחות? למה את צריכה לשם?" אמרה קורמון בהפתעה. "למה את שואלת?" שאלה אמזומון בחשדנות. "טוב, גם אני צריכה להגיע לשם." קורמון ענתה. "גם את? לא פלא שכולנו נפגשנו כאן." אמרה נוטומון. "טוב, אז בוא נמשיך בדרכנו לאי הרוחות." אמזומון זירזה אותם. "אבל איך נדע לאן ללכת? אם לא שמת לב, שלושתנו אבודות." אמרה נוטומון בעצב. "מי אמר שאני אבודה? כבר מזמן הייתי יוצאת מכאן, אם איוולסנייקמון לא היה מפתיע אותי." אמזומון אמרה, קצת בכעס. "אבל איך את יודעת לאן ללכת?" שאלה קורמון. "פשוט." אמרה אמזומון, והניחה את החנית שלה לפניה. החנית דאתה לרגע באוויר, ואז הסתחררה קלות. כאשר עצרה, חודה המעוקל הצביע ימין. "היא מראה את הדרך החוצה מהיער. קדימה." אמרה אמזומון, לקחה את החנית וצעדה קדימה. שתי הדיג'ימוניות צעדו אחריה.
אמ... טוב, אז זה הפיק הראשון, שלי, אז על תסקלו אותי בפחיות בינתיים