הפחד
בחודשים האחרונים אני מתקדם אט אט בתהליך היציאה מהארון. עוד אוזן קשבת, עוד פעם שבו הפרט הזה על הנטייה המינית שלי משתבץ בהיכרות הכללית איתי ומעמיק אותה, לא פוגע ולא הורס שום דבר.
כבר יותר משנה אני מרגיש את הרצון הזה, להרשים את כולם בתהליך הזה של היציאה מהארון, את מכריי הסטרייטים וההומואים, וככל שאני מתקרב לרגע הזה (רגע "היציאה מהארון" הוא מבחינתי השלב שבו כל המשפחה הגרעינית יודעת) כך אני מבין שזה לא ייעשה "בבום", ושאני לא ארשים את כולם ולא אספר לכולם, ובעיקר אני מבין - שיש בי המון פחד.
שאבא שלי ואח שלי ינדו אותי. גם אם הם לא ממש יגידו לי את זה, זו תהיה התחושה, ואני ארגיש את הבוז שלהם כשאדבר איתם. בוז לא רק בנוגע לנטייה המינית שלי אלא לכל מה שהיא מייצגת, לכל הנשיות שאני מגלה - לזה שאני לא אוהב כדורגל, לקשר החזק שיש לי לאמא שלי, לכך שיש לי חברות ולא חברים, לכך שאני מעדיף ספרות על מחשבים. פתאום הכל יהיה קשור.
ואני מבין פתאום כמה מסכות עטיתי בשנים האחרונות. במסכה של "הסטרייט" לא השקעתי. הבנתי שאני לא מעוניין, לא מתכוון ולא רוצה לדבר על בנות. אבל הזנתי את האגו שלי יום אחרי יום, בעוד ועוד הישגים מקצועיים, כאילו זה יהפוך אותי לפחות חלש. אני מדמיין את עצמי יורד על אח שלי כל יום, צוחק עליו על כך שהוא טיפש, שטחי ורדוד. ובסוף אני מבין שכל החצים שאני משגר אליו הם חצים של פחד, וכמה אני בעצם רוצה שהוא יקבל אותי. אבל יקבל באמת, לא רק מהפה ולחוץ.
האם אחרי שאדבר איתם אוכל להסתכל במראה, הומו כמו שאני, נשי במידה שבה אני נשי, ולהגיד - זה בסדר? זה מה שיש, וטוב לי עם זה?
בחודשים האחרונים אני מתקדם אט אט בתהליך היציאה מהארון. עוד אוזן קשבת, עוד פעם שבו הפרט הזה על הנטייה המינית שלי משתבץ בהיכרות הכללית איתי ומעמיק אותה, לא פוגע ולא הורס שום דבר.
כבר יותר משנה אני מרגיש את הרצון הזה, להרשים את כולם בתהליך הזה של היציאה מהארון, את מכריי הסטרייטים וההומואים, וככל שאני מתקרב לרגע הזה (רגע "היציאה מהארון" הוא מבחינתי השלב שבו כל המשפחה הגרעינית יודעת) כך אני מבין שזה לא ייעשה "בבום", ושאני לא ארשים את כולם ולא אספר לכולם, ובעיקר אני מבין - שיש בי המון פחד.
שאבא שלי ואח שלי ינדו אותי. גם אם הם לא ממש יגידו לי את זה, זו תהיה התחושה, ואני ארגיש את הבוז שלהם כשאדבר איתם. בוז לא רק בנוגע לנטייה המינית שלי אלא לכל מה שהיא מייצגת, לכל הנשיות שאני מגלה - לזה שאני לא אוהב כדורגל, לקשר החזק שיש לי לאמא שלי, לכך שיש לי חברות ולא חברים, לכך שאני מעדיף ספרות על מחשבים. פתאום הכל יהיה קשור.
ואני מבין פתאום כמה מסכות עטיתי בשנים האחרונות. במסכה של "הסטרייט" לא השקעתי. הבנתי שאני לא מעוניין, לא מתכוון ולא רוצה לדבר על בנות. אבל הזנתי את האגו שלי יום אחרי יום, בעוד ועוד הישגים מקצועיים, כאילו זה יהפוך אותי לפחות חלש. אני מדמיין את עצמי יורד על אח שלי כל יום, צוחק עליו על כך שהוא טיפש, שטחי ורדוד. ובסוף אני מבין שכל החצים שאני משגר אליו הם חצים של פחד, וכמה אני בעצם רוצה שהוא יקבל אותי. אבל יקבל באמת, לא רק מהפה ולחוץ.
האם אחרי שאדבר איתם אוכל להסתכל במראה, הומו כמו שאני, נשי במידה שבה אני נשי, ולהגיד - זה בסדר? זה מה שיש, וטוב לי עם זה?
