הפחד להיות לבד
מנסה לעשות סינטזה מהודעות מעניינות מהימים האחרונים. מהו הפחד להיות לבד של כל אחד ואחד? אחת התופעות המוכרות של זוגות רבים היא אותה תחושת בדידות שיש לשניים גם כשהם יחד והפרדוקס הגדול הוא שהסיבה העיקרית להיאחזות שלנו במוסד הנישואין, הוא הפחד להיות לבד שלעתים קרובות אנחנו גם בוחרים להדביק לו שמות אחרים כיוון שלא נעים לנו להכיר או להודות שהזוגיות הזו מתה או מיצתה את עצמה קשה לנו לכנות במילה מוות מערכת שהיה לה לעתים עבר אפילו מפואר, בה היינו בהחלט מאושרים והשקענו בה הרבה שנים של עשייה טיפול וטיפוח שהיתה בה פריחה ושגשוג, שלא תגווע ובכל זאת מגיעים למצב כבר אין כוח ואין עניין ואין משיכה להמשיך להשקות ולהחיות משהו שאין מנוס ממותו שמתבטא פשוט מחוסר עניין בסיסי, למרות שיש עדיין קשר נפשי שיש לו שמות שונים, ואין לזלזל בו, אבל להבין שיש לו חלק במקום מסוים בחיינו ותו לו. בדיוק כפי שלהורים שלנו יש מקום כזה ובכל זאת, אותם אנחנו בוחרים בשמחה לעזוב כדי להקים משהו חדש. ובמה זה שונה? כל כך הרבה הורים (רוב או כל?) חיים לבד וילדיהם עוזרים להם בשלט רחוק. שם זה נורא ברור לנו שאין לנו מקום ועניין בלחיות לצידם ובוודאי לא להקריב את חיינו כדי שינעם להם ושלא יהיו לבד. היש הורים שילדיהם הבוגרים בוחרים להישאר איתם בכל שלב רק כדי שלא יהיו לבד? ואנחנו הילדים שקיבלנו מהם כל כך הרבה, גם הקרבה, מאוד ברור שאותם זה בסדר להניח להם לחיות את חייהם לבד, כי ככה זה (המובן מאליו) , אבל לא עם בן זוג שכבר לא טוב לנו איתו ("לא מובן מאליו"). אנחנו חוששים להיות לבד כשאנחנו כבר לבד (בזוגיות) ובעצם רק מנציחים את הלבד ביחד. המצב נורמאלי הוא הדינמי שהוזכר באחד הסיפורים, שהוא יצירת מצב חדש, חדש שמעורר סקרנות ותחושת חיות בניגוד לתחושת המוות. ונראה לי שהפתרון לברוח מהמוות הוא יציאה מאותו מוסד שכבר מת. יש להניח שיהיו תגובות שיתנגדו לניתוח הזה ולרוב יהיו אלה שאותם הזכרתי שעדיין מתעקשים להנשים גוויה. וזה אמור בעצם לבטא את הפחד שלנו מהמוות. ואנחנו נעשה מאמצים לכנות את המצב בכל מיני שמות לשכנוע עצמי, או אולי שקר עצמי? ויש הרבה אנשים שחיים בתוך השקר מתוך בחירה ושיסלחו לי אלה שמאמינים באל כזה או אחר, אבל ההשוואה לא שונה - כל אחד ואמונתו ועל פיה יעשה את בחירותיו. נשמע נורא ואיום, פסימי לחלוטין... ואני אומרת, לא. זה לא פסימי אין מוות מוחלט. יש מחזוריות והתחדשות כמו בטבע, שאנו נוטים לשכוח שאנחנו חלק מהמערכת הגדולה הזו. צריך רק לדעת להבחין במצבים ולרענן את הנשמה כדי לחוש את החיים.
מנסה לעשות סינטזה מהודעות מעניינות מהימים האחרונים. מהו הפחד להיות לבד של כל אחד ואחד? אחת התופעות המוכרות של זוגות רבים היא אותה תחושת בדידות שיש לשניים גם כשהם יחד והפרדוקס הגדול הוא שהסיבה העיקרית להיאחזות שלנו במוסד הנישואין, הוא הפחד להיות לבד שלעתים קרובות אנחנו גם בוחרים להדביק לו שמות אחרים כיוון שלא נעים לנו להכיר או להודות שהזוגיות הזו מתה או מיצתה את עצמה קשה לנו לכנות במילה מוות מערכת שהיה לה לעתים עבר אפילו מפואר, בה היינו בהחלט מאושרים והשקענו בה הרבה שנים של עשייה טיפול וטיפוח שהיתה בה פריחה ושגשוג, שלא תגווע ובכל זאת מגיעים למצב כבר אין כוח ואין עניין ואין משיכה להמשיך להשקות ולהחיות משהו שאין מנוס ממותו שמתבטא פשוט מחוסר עניין בסיסי, למרות שיש עדיין קשר נפשי שיש לו שמות שונים, ואין לזלזל בו, אבל להבין שיש לו חלק במקום מסוים בחיינו ותו לו. בדיוק כפי שלהורים שלנו יש מקום כזה ובכל זאת, אותם אנחנו בוחרים בשמחה לעזוב כדי להקים משהו חדש. ובמה זה שונה? כל כך הרבה הורים (רוב או כל?) חיים לבד וילדיהם עוזרים להם בשלט רחוק. שם זה נורא ברור לנו שאין לנו מקום ועניין בלחיות לצידם ובוודאי לא להקריב את חיינו כדי שינעם להם ושלא יהיו לבד. היש הורים שילדיהם הבוגרים בוחרים להישאר איתם בכל שלב רק כדי שלא יהיו לבד? ואנחנו הילדים שקיבלנו מהם כל כך הרבה, גם הקרבה, מאוד ברור שאותם זה בסדר להניח להם לחיות את חייהם לבד, כי ככה זה (המובן מאליו) , אבל לא עם בן זוג שכבר לא טוב לנו איתו ("לא מובן מאליו"). אנחנו חוששים להיות לבד כשאנחנו כבר לבד (בזוגיות) ובעצם רק מנציחים את הלבד ביחד. המצב נורמאלי הוא הדינמי שהוזכר באחד הסיפורים, שהוא יצירת מצב חדש, חדש שמעורר סקרנות ותחושת חיות בניגוד לתחושת המוות. ונראה לי שהפתרון לברוח מהמוות הוא יציאה מאותו מוסד שכבר מת. יש להניח שיהיו תגובות שיתנגדו לניתוח הזה ולרוב יהיו אלה שאותם הזכרתי שעדיין מתעקשים להנשים גוויה. וזה אמור בעצם לבטא את הפחד שלנו מהמוות. ואנחנו נעשה מאמצים לכנות את המצב בכל מיני שמות לשכנוע עצמי, או אולי שקר עצמי? ויש הרבה אנשים שחיים בתוך השקר מתוך בחירה ושיסלחו לי אלה שמאמינים באל כזה או אחר, אבל ההשוואה לא שונה - כל אחד ואמונתו ועל פיה יעשה את בחירותיו. נשמע נורא ואיום, פסימי לחלוטין... ואני אומרת, לא. זה לא פסימי אין מוות מוחלט. יש מחזוריות והתחדשות כמו בטבע, שאנו נוטים לשכוח שאנחנו חלק מהמערכת הגדולה הזו. צריך רק לדעת להבחין במצבים ולרענן את הנשמה כדי לחוש את החיים.