הפאזל של החיים

[נ ע ם ב ת]

הפאזל של החיים ../images/Emo121.gif

אין לי תחושה של רצף לגבי מהלך חיי. כשאמי נפטרה הדחקתי וברחתי ונוצר נתק שאני עמלה זמן רב לאחות אותו. עם הזמן הבנתי שכנראה לא ממש אצליח ליצור לעצמי ממש תחושה של רצף, ואני מבינה שהפנטזיה *לשחזר* את העבר ממש כנראה לא תתממש כפי שרציתי. אז יש צורך בהמון וויתורים, וגם על הפנטזיה הזו. אני כיום יותר ויותר מסכימה לחיות את ההווה והעתיד, אבל לא קל בלי הרצף הזה שהוא כ"כ טבעי למי שלא אבדה את אמה בגיל צעיר. ואיך זה אצלכן ?

 

[tdr1]

לנעם ובת ולמי שחסרה לה חתיכה בפאזל

האם תוכלי להסביר איך חוסר הרצף הזה משפיע בחיי היומיום? אני איבדתי את אימי בילדות והמשכתי את חיי מהנקודה ההיא. לדעתי אין טעם לנסות לשחזר או לחיות רגעים מהעבר, אבל כן אפשר להתחבר לרגשות ולמחשבות שלא הרשית לעצמך להרגיש ולחשוב אז, כי רגשות הם רלוונטיים בכל עת. זוהי דרך להתמודד עם מה שהדחקת. אז בכל פעם שאת מרגישה את העצב, הכעס, האבל - רשמי לעצמך הכל על דף (מן יומן כזה). אני בטוחה שזה יקל עלייך ויעזור לך להבין את הדברים יותר בקלות. אני התמודדתי כך עם הכל - פשוט הוצאתי מתוכי את כל התסכול בכתיבה, ויכולתי להסתכל על המחשבות שלי מהצד... אני רוצה לכתוב לך פה שיר שכתבתי כשהייתי נערה, שמדבר בדיוק על זה: יש מנגינה ברקע דף ריק על השולחן קשקושים מטומטמים והעט חורק על הדף אני יושבת בשקט מבט ריק על הפנים ורק המחשבות על איך היה אם... והעט חורק על הדף כל השאר לא מבינים, לא מעריכים דבר שהייתי נותנת עבורו הכל וזכרונות, וגעגועים והעט חורק על הדף ודמעה נושרת וצחוק מר של השלמה ורעד בגוף, וקור ואימה והיד נחלשת... אבל בפנים הכל רק מתגבר והעט כבר לא חורק על הדף כי קול הצעקה פרץ החוצה מגרוני ואז, לאט, הכל עובר.

 

[נ ע ם ב ת]

תשובה

כשמרגישים שחסר חלק בפאזל שלך עצמך ישנה תחושה של חיפוש מתמיד ואי יכולת להיות באמת כאן ועכשיו. זה כמובן משפיע על כל ההתנהלות. די ברור, לא ?

 

[S u n n y 1]

היי נעםבת

מוכרת לי מאוד התחושה של חוסר הרצף לגבי מהלך החיים שלי. הפסיכולוגית שלי קוראת לזה 'ואקום' של שנים רבות מהילדות שלי. חוסר הרצף שלי מתחיל ועיקרו בשנים שלפני שאימי נפטרה, והמשיך לאחריו - המשיך ברצון שלדעת מי הייתה האישה היקרה שהייתה אימי, שאהבה אותי כל כך. אני מכירה את התחושה הזאת שקשה להיות כאן ועכשיו כי הרי החיפוש והשאלות לגבי העבר, ההתעסקות ברגש שואבת לשם את כל הכוח והאנרגיה. אני מרגישה שאני צריכה להשלים את הפער הזה כדי להתקדם הלאה. זה מסע ארוך וקשה לשאול ולבקש ולדרוש את המגיע לי, את הזכות לדעת ולהכיר טוב יותר את אימי. אבל חוסר הרצף העיקרי שלי התחיל מהיום שאימי חלתה כשאני הייתי בת 2 ועד כשהיא נפטרה כשהייתי 10. היא הייתה רוב הזמן בבית חולים, ואני חייתי חיים רגילים אבל לא. לא דיברו איתי כל כך על הקושי באמא חולה ולא מתפקדת, ולא הייתה לי דמות סמכותית שתמלא את מקומה. כך "צברתי" רגשות כואבים ולא מעובדים, וכל הזכרונות שיש לי מהילדות הם לא טובים במיוחד. לא חוויתי את האבל שלי במלואו, ואת זה אני עושה עכשיו. זה לא קל לעשות את זה אחרי כל כך הרבה שנים ולהתעמת עם הכאב הזה. הלילה הזה היה לילה של בכי, ולאחריו הייתי צריכה לקום למבחן גדול וחשוב. קשה וכואב אבל אני יודעת, ולמדתי את זה מהבנות פה גם, שזה הזמן שלי להתאבל וזה בסדר לכאוב. כי רק כך תגיע לי ההקלה. הצורך שלי הוא יותר לעבד את הקושי שצברתי מאשר להיאחז בעבר, אבל בכל זאת אני חצי שם, חצי בהווה. בטוחה שתבוא הקלה עם הזמן.

 

[gitta]

רגשות כואבים ולא מעובדים

סאני היקרה, אני חושבת שלכולנו יש רגשות כואבים ולא מעובדים, כי אם לי יש, בטח שגם לכל אחת מהחברות פה. אין תאריך סיום, והעיבוד והשחרור הם תהליך מתמשך, חלק מהמסע שלנו בחיים. ומכיוון שאנחנו יצורים של אור, העשויים מאנרגיות במצבי צבירה שונים, אנחנו לא יציבים ורועדים ומתנדנדים מצד לצד, כמו אור של נר. לכן אנחנו צריכות לקבל גם את הרגרסיות, הנסיגות, כחלק מהמצב הטבעי. ולכן כל יום עלול להביא תחושות של תחילת הטראומה. אבל מה שטוב הוא, שבאופן כלשהו הנסיגות הללו הולכות ומתמעטות עם הזמן, הולכות ומתקצרות. זאת הסיבה שחשוב כל כך לדבר על הכאבים ולאוורר אותם, ופה המקום המתאים לכך. כמו שאמרת, רק כך תגיע ההקלה.

 

[S u n n y 1]

היי גיטה

הרגל מגונה הוא ההחמרה העצמית. אני צריכה ללמוד לשחרר, ולוותר לעצמי לפעמים. אני הרבה פעמים חושבת בשחור או לבן ואכן תאריך הסיום הלא מודע הזה שהצבתי לעצמי מכביד. תודה שהארת את תשומת ליבי. לאוורר את הכאבים זו ההגדרה המדוייקת של מה שאני מרגישה, לתת להם ביטוי ולתת להם להשתחרר לחופשי.

 

[נ ע ם ב ת]

הי סאני

ראשית תמיד כואב לשמוע על אשה שהיתה חולה זמן רב ומתה בדמי ימיה. אף פעם לא מתרגלים לזה. גם אצלי היה צורך להכיר את אמא לדעת מי היא היתה. לאחר שנים הבנתי שהעיקר זה להתחבר למה שבתוכי ולא כל-כך למי שהיא היתה בעיני אחרים. וגם אני, כמו גיטה, חושבת שזה מסע לכל החיים - כל פעם קצת אחרת, כנראה כל זמן בהתאם למה שיכולים לשאת.

 

[S u n n y 1]

"בדמי ימיה מתה אימי..."

לא אשכח כשקראתי בזמנו בשיעור ספרות את משפט הפתיחה הזה...

מאמינה שיש בי הרבה כוח עכשיו, כי אני מסוגלת לעמוד, להתמודד ולטפל בכאב. בגלל זה זו הייתה הסיבה שחזרתי לטיפול עכשיו. כביכול אני מרגישה צורך לפרוק את הכאב וצורך בחיזוקים, אבל זה בא ממקום של חוזק, כי זה לא פיקניק לחפור ולחטט בפצעים, דורש המון כוחות וסבלנות, ואני שמחה שאני יכולה להעניק את זה לעצמי.

 

[חולפת2]

נעם,נושא מאוד טעון מבחינתי.אני

מאוד מתחברת לתחושות האלו. למרבה הפלא התחושות האלו רק הולכות ומתחדדות,ובמיוחד בשנתיים האחרונות,ואין לי מושג למה. אני כל הזמן חיה בתחושה שהלכה לי לאיבוד תקופה מהחיים,וכאילו אני כל הזמן מחכה שהיא תשוב(ואני לא מדברת על אמא שלי,שאני רוצה שתשוב,הלואי!! אלא על החתיכה החסרה).וגם אם ברציונל אני יודעת שאין סיכוי שזה יקרה,תחושת הפספוס קיימת כל הזמן.וזה הורג אותי. אני יודעת שאני נשמעת מבולבלת ולא בהירה במיוחד,אבל מקווה שמישהי מבינה אותי. זה בדיוק אותו הפזאל שלעולם תהיה לו החתיכה החסרה ולא יוכל להיות מושלם לעולם. אגב,למי מבינכן שנוגעות בתחום- דמיון מודרך יכול ל"שחרר" לי את הסיפור הזה?

 

[נ ע ם ב ת]

הי חולפת ../images/Emo141.gif

ישנם הטוענים שטיפול מוצלח בטראומה מחייב טיפול של חשיפה, וכפי שאני מבינה את זה הכוונה לשחזור הטרואמה והרגשות המודחקים. אני אישית לא הצלחתי בטיפול כזה, והרבה יותר מוצאת את עצמי בדרך אחרת, רוחנית, שאינה מכתיבה מראש מה צריך לקרות. אשתף אותך במשהו טרי: אתמול בלילה ביקשתי עזרה מלמעלה.. כי אני נמצאת בתקופה לחוצה במיוחד. ובלילה חלמתי שאמא שלי חוזרת, וזו היתה הפעם הראשונה שהיא לא הפנתה לי את גבה אלא היתה מקסימה ביותר. האם תפילתי נענתה ? אולי ... נעם.

 

[gitta]

אמנם לא הפנית את השאלה הזאת

אלי, אך אוכל להשיב לך מנסיוני. עברתי שחזור של תקופת חיים קודמת, ובסופה האיש שהופיע בחיזיון הפנה את פניו אלי וראיתי שזה היה אבי ז"ל. המטפל אמר לי אז, שזה סימן שהתיקון נעשה. מכך אני יכולה להסיק שגם את קיבלת סימן חיובי ביותר ואני מאחלת לך שמעתה תמשיכי לפגוש את אימך פנים אל פנים, כשהיא כה מקסימה. אכן, לדעתי תפילתך התקבלה.

 

[נ ע ם ב ת]

../images/Emo51.gif ../images/Emo24.gif גיטה

לא הבנתי אם אכן עברת טיפול חשיפה - כפי שכתוב בספרים ... או בכוונתך לשחזור של גלגול קודם.. בכל אופן אני באמת נרגשת כי זו פעם ראשונה שאמא מופיעה ככה, וגם ההרגשה שלי היום הרבה יותר רגועה ונינוחה. נעם.

 

[gitta]

מבחינתי אין הבדל

בין טיפול חשיפה לבין שחזור גלגולים קודמים, שניהם שזורים זה בזה ושניהם נועדו לחשוף את רגע היווצרות הטראומה, כדי לרפא אותה.

 

[gitta]

יש לי ניסיון בטיפול בדמיון מודרך

אך הטיפול עדיף שייעשה פנים אל פנים, כשהמטפל והמטופל נאצלים או אפופים ע"י אותה השראה אנרגטית. אבל אני תמיד מוכנה לנסות דברים חדשים. אולי תשלחי לי במסר את סיפור חייך ואת שאלותייך העיקריות, ואז אנסה להשיב לך בפורום בלי לחשוף פרטים אישיים.

 

[חולפת2]

גיטה,אל מי ההצעה הזו מופנית?

 

[gitta]

היא מופנית אלייך, חולפת יקרה

הרי זה מה ששאלת, אם יש פה למישהו ניסיון עם דמיון מודרך. כתבי לי ונראה איך נתקדם. לא מקובל בתחום הרוחני להציע טיפול כלשהו אלא למי שביקש אותו.

 

[חולפת2]

../images/Emo9.gifגיטה,איזה יופי! יותר מאוחר אשלח

לך מסר! תודה.

 

[Storm131]

חולפת2

אני מאוד מתחברת לתחושת הפיספוס הזאת.גם אני מרבה לחשוב על כך.אני חושבת שמי שעברה איזה סוג של טיפול בסמוך למה שקרה ולא משכה שנים רבות,אז הוקל לה במשהו.הרי הפיספוס הוא החוסר.חוסר באהבה,בעידוד,בתמיכה.ואנחנו מנסות כל החיים לרדוף אחר משהו שבלתי אפשרי כנראה להשיגו,רק למצוא תחליפים ונחמות.

 

[Storm131]

sunny1 היקרה

גם אצלי נחרט המשפט הזה.הרבה פעמים אני חושבת עליו.את צודקת,נדרש כח רב למסע בזמן למחוזות הכאב.אבל תחושת היציבות והחוזק שבאים אחר כך שווים הכל.מאחלת לך את כל החוזק שבעולם.

 

[S u n n y 1]

תודה סטורמי יקירתי ../images/Emo23.gif